'עברייה' –מופע מוזיקלי. סיפור חייה ואהבותיה של רחל המשוררת דרך שיריה

"היא מים שקטים חודרים, שיכולים לסעור ולגעוש. עיניה תכלת כמו הכנרת, וכמוה, תמיד, תמיד לבד."

זהו ציטוט לא מדויק מתוך

'עברייה' –סיפור חייה ואהבותיה של רחל המשוררת דרך שיריה.

מופע מוזיקלי רב משתתפים בליווי פסנתר אותו מעלה :"בית צבי- בית הספר לאמנויות הבמה",

בהשתתפות דור העתיד של שחקני ישראל, תלמידי שנה שלישית, מחזור נ"ד בבית צבי, ביתה ספר לאומנויות הבמה:

אסתי אסרף, הדר ברנשטיין, הדרה דדון, דלית דוד, חן יוסף, שירלי לב וורטהיימר, טירל יגוני, שי לוי, רועי מלכה, רותם מלר, ויקטור סבג, ראובן-עמנואל סמל, רשף ספר, דותן עמרני, מיכל פרדקין, טל צ'רנובסקי, גל שדה, ענת שרון.

כתיבה ובימוי: צביקי לוין

עיבודים, ניהול מוזיקאלי ופסנתר: ארנון זיו

עיבודים, ניהול מוזיקאלי והדרכת מקהלה: עידו מנור

עיצוב תלבושות: דפנה פרץ

בין השירים: אֶל אַרְצִי ("לא שרתי לך ארצי"), שָׁם הָרֵי גּוֹלָן, פְּגִישָׁה חֲצִי פְּגִישָׁה, זֶמֶר נוּגֶה ("התישמע קולי"), וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים, אורי, ועוד ועוד

(ההצגה הועלתה לראשונה במסגרת פסטיבל "לימוד" בבית גבריאל בכנרת בדצמבר 2014)

אנו מלווים את רחל מרגע עלייתה לארץ ישראל בנמל יפו, מתפעמת מהים והשמים, השמש הבוהקת, שואפת את ריח הפרדסים בדרכה לרחובות יחד עם אחותה שושנה ועד למותה משחפת בבדידות בין ארבע קירות ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב, לצד הים התיכון, ממנו הגיעה לראשונה, כצעירה וחדורת התלהבות.

כל השחקניות היו רחל. כל אחת הביעה גוון, פן וצד של האישה המיוחדת הזו, פמיניסטית בלי הגדרות, ההולכת אחר האמת שלה. כולן יחד, בכישרון רב ובמנעד קולי מרשים חיו את אהבותיה, תשוקותיה, אהבת האדמה ואדם, החיפוש המתמיד שלה אחר האושר ונטיעת שורשים בארץ לא זרועה החום והשמש, התקוות והאכזבות.

'הפרא האציל' נקדימון אלטשולר, אהובה הראשון מרחובות, חבריה ברל כצנלסון וא.ד. גורדון ב'כנרת', הרומן הסודי עם זלמן שזר, אהבתה הגדולה למיכאל ברנשטיין, מהנדס בצרפת בזמן לימודיה לאגרונומיה שלא חלק עמה את תשוקתה לארץ ישראל. המסע לרוסיה בה כנראה נדבקה בשחפת. החזרה לארץ לאחר מלה"ע הראשונה בזמן העלייה השלישית, התיישבותה ב'דגניה' לרגלי הכנרת, הפרדתה בעקבות השחפת ובהמשך גירושה משם. נדודיה בצפת, ירושלים ותל אביב, שם סיימה את חייה בגיל ארבעים, בודדה, ערירית ועצובה. בימיה האחרונים הצליחה להיפרד מנקדימון, אהובה הראשון, שהיה כבר איש משפחה ופרץ בבכי למראה. כל שנותר לה היו רק חלומותיה, כאשר האנשים שבהם האמינה ובטחה, נטשוה.

שירי רחל מלווים את סיפורה כתסריט או מחזה מוכן מראש. אין כמעט צורך להוסיף מילות קישור. כל שיר מיטיב להביע תקופה, קשר, תקווה, אהבה וסבל. למרות זאת, קטעי הקישור טוו כחוט מקשר את סיפור העלילה ויחד עם השירים, קשרו אותנו בעבותות אל חייה של המשוררת הרומנטיקנית, החלוצה, האישה.

כל השחקניות היו רחל. הן המחישו בכישרון ורגש את חייה הסוערים, מלאי הרצון והתשוקה לארץ הזו ואהבתה לדברים הקטנים- "צר עולמי כעולם נמלה". הן קמו לתחייה בהפקה יפהפייה, מקורית וסוחפת בהשתתפות תלמידי ותלמידות שנה שלישית של בית הספר לאומנויות בית צבי, דור העתיד של התאטרון בארץ.

כל השחקניות היו רחל. לבושות בבגדי התקופה, החל מהעשור הראשון ועד שנות השלושים של המאה הקודמת, בגווני לבן, שמנת, קרם. בגדים בורגניים, בגדי איכרים, בגדים עירוניים.

כל השחקניות היו רחל. על מצבי הרוח, הכמיהה, אהבת הנעורים והאהבה הפיזית למיכאל. הקשר ההדוק עם אחותה. אישה בשר ודם. לא מיתוס.

הגברים היו הגברים בחייה. החברים, האוהבים, המאהבים, התומכים.

כישרון המשחק והשירה מרשימים וההדרכה הקולית אמנותית. העיבודים המוזיקליים הנהדרים של ארנון זיו הפיחו חיים חדשים בשירים הישנים והטובים. גם ג'אז וטנגו נחבאו שם, שירה בקאנונים, קולות משתלבים ושירה המספרת סיפור ומוליכה אותנו יד ביד. חבורה מקצועית ורעננה שתגיע רחוק.

התאטרון היה מלא מפה לפה בקהל שזמזם והמהם את שיריה כי לא ניתן להתאפק. הם חלק מחוויית חיינו. כיצד היינו נראים ללא שיריה? קשה לדמיין. נעתי בין שמחה והתלהבות לבין גוש בגרון ודמעה בקצה העין.

כשהזמרת הנפלאה שרה "בן לו היה לי," דמעות חנקו את גרוני. היא ידעה כיצד תקרא לו: אורי. ובדמי חייה שאלה: "אולי לא היו הדברים מעולם", שיר אותו שמעתי כמעט מדי יום בתקופת ילדותי וצמרמורת אחזה בי. האישה שגורשה מדגניה, חזרה לכנרת בארון מלווה באלפים שצעדו אחריו.

אנקדוטה נחמדה עליה שמעתי לראשונה: כשפולה בן גוריון פגשה את רחל ב"הבימה" לפני הצגה, החמיאה לה ברוסית ורחל לא ענתה. פולה ניסה שוב ורחל לא ענתה. פולה נותרה המומה ועזבה בבושת פנים. רחל הסבירה שלא תענה למחמאות ברוסית אלא רק בעברית בפרט בתאטרון הלאומי, דוגמה לאהבתה ללא סייג לארץ, גם כשהיא כבר חולה וימיה הטובים הרחק מאחוריה.

מומלץ בחום!