הנושא, בהחלט היה אצלי ברשימה, אבל הימים האחרונים, הקפיצו לי אותו לראשיתה. אני מבטיחה דבר אחד כבר על ההתחלה, לא אכתוב איך "הבימה" עם חנה רובינא הופיעו על בימתו, למרות שזה בטח היה מאוד מרשים בזמנו. מקסימום אכתוב איך אני הופעתי עליה. גם לא אכתוב איך נכון לשפץ את בית העם. ככה זה, מעל שלושים שנה, הוא ניצב בשיממונו ובעלבונו במרכז הכפר, לאחר שנות תהילתו הרבות. עתה, משנתקבלה החלטה על שיפוצו, ואף אומרים שהושג התקציב לשם כך, יתחילו שנים רבות של ויכוחים פנימיים מה וכיצד, ואולי נמלא בכך את עשרים השנים הבאות, ובסוף, ככה זה כשיש ראייה היסטורית רחבה, כמו עם ה"הרחבה", הוא ישופץ, אבל לא יהיה הראשון בעמק, כמו שנהגנו להגיד עליו, אלא האחרון. ובינתיים, אפשר להתרפק על הזיכרונות.
כן, בית העם, עומד במרכז הכפר. בילדותי, התנשאה על גגו חנוכיית נורות, שהיו מדליקים את כל מנורותיה במהלך כל ימי חג החנוכה. משהו שלא היה רק כאן, אלא גם ביישובים אחרים בעמק, החנוכייה, כבר מזמן איננה שם, אבל ציור אידילי כזה של "כפר עברי" בטח מופיע בפלקטים ישנים של הקרן הקיימת.
בני דורי, כבר לא ראו בו את רובינא, אנחנו ראינו בו בעיקר סרטים. ועל ההופעות שהופענו בו, כנראה כבר אכתוב בפוסט אחר. אבל אתחיל אולי דווקא בחובות, או בברור עניין עקרוני. אחד הפרסים המקובלים בתחרויות בנהלל, בכל חג או אירוע, היה כרטיס כניסה חינם לסרט בבית העם. אני חושבת שפרסים ממש גדולים, היו 5 כרטיסים (על תחפושת מוצלחת, חנוכייה יפה, עגלת שבועות מקושטת, או ניצחון בתחרות ספורטיבית כלשהי) . אז אני מעלה בראשית הפוסט שאלה למחשבה, ובדיקה-האם יש בין קוראיי מישהו שהובטח לו גם פרס כזה, ואף זכה לממש אותו? לדעתי, אם נקים עכשיו קבוצה ל"תביעה ייצוגית" של כל אלו שהובטח להם כרטיס, ולא מומש, אנחנו עשויים לאיים על התקציב שהושג למען שיפוץ בית העם. תוסיפו לזה עגמת נפש, וריבית של חמישים שנה, בתוספת עורך דין טוב, ורובינא על נפלאותיה על הבמה, ואורחותיה בביקוריה בנהלל, תישאר זיכרון עוד יותר רחוק…
כשלא הבטיחו לנו פרסים, קנינו את הכרטיסים לסרט בקופה הקטנה, שלמרגלות מגדל ההקרנה. הזוג אנגל היו המפעילים העיקריים של בית העם, היא מכרה את הכרטיסים, יושבת על כיסא גבוה , והוא היה בדרך כלל המסריט, ומתעסק בכל העניינים הטכניים. מזל שלא היה מזנון בבית העם כמו בעיירות הנידחות בדרום אמריקה, כי אז אולי היו גם מתפעלים את המזנון. אנחנו הסתפקנו כילדים בסנדויצ'ים שהבאנו מהבית , ואני עוד זוכרת את אלו מהאמהות שהשקיעו במיוחד. אנגל עבד ב"צרכי משק" של הצרכנייה. הוא היה אורז את הסרט על שפעת גלגלי המתכת שלו לאחר הקרנתו בשק הברזנט המיוחד, שרצפתו מעץ, ועל דפנותיו מודבקות מדבקות מכל המסעות שערך בארץ, ומעלה אותו בבוקר המחרת, על האוטובוס לחיפה שהיה נכנס למושב. אנחנו היינו מחכים שם לאוטובוס הצהוב שהיה מסיע אותנו לתיכון ביפעת. העובדים במוסדות השונים בנהלל היו יורדים לעמל יומם מהדלת האחורית, והסרט היה עולה מהדלת הקדמית, ונוסע על יד הנהג, חזרה לחיפה. בטח כך גם היה מגיע, אני לא ממש זוכרת, אבל אני כן זוכרת את השאלה, "האם הגיע הסרט?", או את מפח הנפש, לעתים כש"לא הגיע הסרט". אנגל לא היו עובד הצרכנייה היחיד שעבד בתעשיית הסרטים המקומית. פנחס, היה חותך את הביקורות של הכרטיסים בכניסה הראשית, ומוסה היה אחראי על היציע, שבו ישבו בעיקר, תלמידי הפנימייה.
כשהיה מגיע הסרט לנהלל, היה מקבל בדרך כלל גם שם מתורגם לעברית לשמו הכתוב באותיות אנגלית על גבי הסלילים. במקרים רבים, לא הבנו גם לאחר סוף הסרט, מה הקשר בין השם שכתוב היה על המודעה הצהובה שהתנוססה על לוח המודעות לתוכן הסרט, או מדוע בקיבוצי הסביבה, נקרא הסרט בשם אחר. לא רק "ועדת שמות" היתה פה, אלא גם "ועדת צנזורה" היו סרטים שעל המודעה היתה תוספת "הכניסה מגיל 16 בלבד" (לא זוכרת את הניסוח המדויק) אבל זו המשמעות. הסרט מותר רק למי שכבר בכיתה ט', ונכנס לנוער, גם אם אין התאמה בין הגיל הכרונולוגי לחלוקה הכיתתית או לגיל 16. למעט, משפחה של אחת מחברותיי, שאביה הקפיד לנהוג לפי לשון החוק והכתוב, והיא הפסידה לא מעט סרטים, שלא היתה בהם כל נשיקה אסורה, עד שמלאו לה 16 בדיוק. גם לעומק דעתם של שיקולי ועדת הצנזורה לא תמיד ירדנו.
החלוקה הכיתתית היתה חזקה ביותר. לכל שכבת גיל, היו המקומות שלה בבית העם, ולדעתי, יש כיתות, שגם המיקום בשורה, היה קבוע. ואולי צריך להסביר לדור הצעיר, שמעולם לא סומנו כיסאות ושורות על הכרטיס, למרות שהיה מיקום לזה, וגם השורות והכיסאות נשאו מספרים. אבל כל אחד ידע את מקומו, ואוי לו למי שלא ידע את מקומו, והעז לשבת שלא לפי המדרג הכיתתי חברתי מעמדי שלו. לכיתה שלי, ורק לפי המיקום, כבר תבינו מה היה מקומנו בהיררכיה, או ב"שרשרת המזון" נותר האגף השמאלי העליון, 4 שורות קצרות של 4 מושבים כל אחת. ככה ראינו את כל הסרטים בנעורינו, תמיד יחד, תמיד עם הערות בונות או הורסות על המבנה של השחקן או השחקנית על המסך, או על יחסי הגומלין ביניהם. היינו עסוקים לא פחות בתסריט של חיינו ונעורינו (וגם הורמונינו המתפרצים) נוכח המסך מאשר בעלילה עצמה. הרבה מסרטי העבר זכורים לי עם הערתו של זה או אחר מחברי ילדותי, על פרט זה או אחר, או כינויים שהודבקו לאחר סרטים מרשימים במיוחד.
כן, פעמיים בשבוע, בשלישי ובמוצאי שבת, כולנו בבית העם, רואים את הסרט על פי רפרטואר שאין לי מושג כיצד נבחר, הרבה מערבונים וסרטי פעולה, עם כוכבים אמריקאים שזורקים את הלאסו, דוהרים על סוסם או ברכבם במרחבי אין קץ, מדליקים סיגריה באטיות אלגנטית , או פותחים בנונשלאנטיות פחית קוקה קולה קרה (שלא היו אז כאלה בארץ) . ובכל זאת, לא כל שבוע היה סרט. נוהג היה בנהלל, שכאשר נפטר אחד מחברי המושב, כאות הזדהות עם אבל המשפחה, לא התקיימו סרטים במהלך אותו שבוע . בבסיסו, נוהג יפה, אבל היו תקופות, בעיקר כשדור המייסדים הזדקן, הנפטרים היו מבוגרים מאוד ולא תמיד מוכרים , ולעתים נפטרו בסמיכות, וכך שבוע אחר שבוע, לא הוקרן סרט. הצער הגדול ביותר על הנפטר היה כאשר ההודעה על מותו היתה מגיעה במקביל להתכנסות התור מול הקופה, והאשנב היה נסגר. כמה צער על המנוח ומילות תנחומים היו שם. אבל אולי רגע לפני שאני מפליגה בסיפורים, אני צריכה להגיד, מה שלא יישמע הגיוני לצעירים, עוד לא היתה טלוויזיה, הסרט היה עיקר חיי התרבות שלנו שלא לדבר על קשר לעולם. וכאשר כבר היתה טלוויזיה , רק בימי רביעי היה מוקרן בה סרט באורך עלילתי מלא, אלא אם מחשיבים גם את הסרט הערבי ביום שישי בואך שולחן השבת. כאשר היו מכריזים שאין סרט, חיפשנו פתרונות חלופיים להשביע את החסך התרבותי. כשהתחלנו ללמוד ביפעת, היינו נוסעים על גבי הטרקטורים, ובהמשך על "ההונדות" לקיבוצי הסביבה, מחפשים את חברינו החדשים, ובעיקר את הזכות לצפות עימם בסרט שהיה מוקרן בחדרי האוכל. לבעלי הרכבים ורישיונות הנהיגה, בדרך כלל ברירת המחדל היו אולמות "זוהר" ו"יובל אור" בטבעון הסמוכה. הסתובב סיפור בכפר על משפחה אחת, שבשל אבלם בוטל הסרט בבית העם. אלו שנסעו לחפש סרט חלופי בטבעון, ראו אותם יושבים שם, ונהנים אף הם מסרט. האמת, אם אנחנו כבר בסיפורים, היה סיפור על חבר קיבוץ אחד (לפחות) שאשתו נפטרה רגע לפני הסרט, ולכן, הכניס אותה מקופלת ומגולגלת למקרר ה"סיביר" הקטן שהיה בחדרם, והוציא אותה ממנו כששב מהסרט, בשביל לא להשבית את שמחתו, ושמחת הקיבוץ כולו. אין כמו סולידאריות קהילתית.
לעיר הגדולה והרחוקה , חיפה, גם נסענו לסרטים, אבל רק לסרטים מיוחדים ממש, נכון, הם הגיעו בסופו של דבר לנהלל באותו שק ברזנט ידוע וחבוט, זה רק זה לקח עוד כמה שנים.
וככה, מגיע לו הפוסט לקיצו (לא נכון לכתוב יותר מאלף מילים, וכבר כתבתי…), ועוד לא אמרתי כלום על סרט בבית העם. או על הופעותיי שלי על בימתו (לכל מי שנשאר במתח מהפתיח) בטח שיהיו המשכים, רק התחלנו….הרי אין סרט טוב שאין לו סרט המשך.
________________________________
את שורת הכיסאות (המשודרגים) מבית העם-שמר, צילם, ונתן לי לטובת הבלוג עופר אבירן. תודה עופר!
את תמונות בית העם ב"נעוריו" בשחור לבן , ואת כרטיסי הקופה, מצאה לי שרהל'ה אבידב בארכיון נהלל. תודה רבה
ואת התמונות הצבעוניות, צילמתי היום, בלי המוסיקה מהעגלה, וצהלות העוללים בגן השעשועים.
