"המסדרת" הוא ספר עם ריח של פעם. כזה שאבד ועדיין מחפשים בכל מיני בתים ישנים, או מאפיות שמוכרות רוגעלאך. ריח של פעם כמו שיש לשמלות מנוקדות מהסיסקטיז, או במספרות הותיקות, שמספרים בהם רק גברים. בתער. נו, כזה.
מיד בהתחלה, מתפשטת תחושת
הנינוחות הזו, כשמרגישים בבית ועוד רגע נתפתה לקום להכין משהו חם לשתות. ובאותה נינוחות תל אביבית של הנכדה, הגר, אנחנו נבלעים בפולין של 1935. ואני מוכנה להשבע שאני שם, בבית הקטן של סבתא הניה. והגעגוע לסבתא, הופך להיות משותף, קיבוצי כמעט: "אני מסדרת בתים של אנשים מתים כדי למצוא בהם את חפציה האבודים של סבתא שלי, שלעולם לא אזכה להכירה." עמ' 7.
סיפור המסגרת הוא קורותיה של שמרית, מסדרת בתים של נפטרים לפרנסתה והגר, אדריכלית תל אביב, שמבקשת את עזרתה של שמרית בסידור חפציה של סבתה הניה, שהלכה לעולמה. מכאן נפרשת העלילה על קורותיה של משפחה בעיירה חלם, שבפולין, בתקופה שלפני מלה"ע השנייה ואל תוך המלחמה. הניה ומרדכי מפקידים את בתם, ציפורה, בידיהם של זוג מקומי, במטרה להבטיח לה עתיד אחר, ערב הפלישה הגרמנית לפולין ונמלטים עם בנם התינוק.
הספר מציע עושר משכנע בתיאור המאה הקודמת ויש זליגה טבעית בין התקופות השונות, שנחווית כמו מקשה הומוגנית, עד שהמרחק בין תל אביב של ימינו ועיירה בפולין מהמאה הקודמת, מצטמצם. יחד עם זאת, העלילה המודרנית פחות קוהרנטית ומשכנעת. כאילו פג הקסם כשאנחנו מגיעים לתל אביב של עכשיו.
בהמשך, המחול המטאפורי של הדמויות הנשיות, מבליט עוצמה נשית, שקטה ובטוחה במקום בו אין מקום לחלומות. "כאן קוברות נשים את חלומותיהן וצועדות בשבילים שנקבעו להן. אני רוצה לחיות את החלום שלי." עמ' 46. והקוראת נשארת עם ההשראה והעוצמה.
סיפורי החיים כולם נכרכים זה בזה בעדינות וטבעיות מבלי משים, עד להפתעה המרגשת שבסוף העלילה.
המסדרת/איילת ברוש
פרוזה. הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2017. עריכה: מוטי פוגל. 246 עמ'.