בחוץ התקרר קצת, ריצות הנפח בבוקר מתחילות עם טפטופים קלילים, בחושך כמובן, אבל לפחות בשעה שש….ולא חמש מינוס….וזה בדיוק הזמן להתחיל את עונת המרוצים.
פעם, לא כל כך מזמן, חשבתי שמרוצים מיותרים, יותר מדי אנשים, יותר מדי זיעה וריחות, רעש והמולה …למה צריך את זה בכלל. טוב, זה היה בתקופה בה לא חשבתי שאני רוצה באמת לרוץ, אלא רק לשמור קצת על רמת כושר סבירה. מאז פגשתי את אורנה ואת הקבוצה המדהימה שלה שמלמדות אותי בכל פעם מחדש כח מהו. לרוץ לבד – נחמד וכיף, לרוץ ביחד – דוחף קדימה, מאתגר, מעניין. לרוץ ללא יעד – שומר על טווח בטחון והתקדמות סבירה, אבל להגדיר יעד, לעבוד קשה כדי להגיע אליו, לעבור אותו ולהגדיר אחד חדש …משנה לגמרי את התמונה.
פתיחת עונה המרוצים הייתה אתמול במרוץ חבר, השין שלי ואני רצנו 10 ק"מ, 10 שאמורים להיות די קלילים, אני כבר יושבת טוב על 10, עכשיו זה רק שיפור זמנים…הזמן היה…סוג של בסדר, כבר רצתי 10 בזמן הרבה יותר טוב, וכל הדרך הייתה לי שיחה לא פשוטה עם השין שלי. מודה שעוד לא החלטתי עד כמה עוזרות כל המריחות וההדבקות שהשין שלי מקבל בשבועות האחרונים, כנראה שלא ממש הרבה, עובדה שהוא עוד שם, מתביית לו ברגל ולא הולך לשום מקום. מצד שני, נראה לי שאנחנו מתחילים להתרגל אחד לשנייה, מתחילים לפתח סימביוזה נחמדה בה אפשר לחיות אחת עם השנייה, האמת …..אמנם כואב (אבל מי אמר שקצת כאב מזיק, אם לא כואב איך נדע שאנחנו חיים?), זה כאב שאפשר לחיות איתו, אפילו לרוץ איתו. או…אני יכולה לחיות ולרץ איתו.
השאלה היחידה כרגע היא האם בזמן שנותר עד החצי המתוכנן אפשר להשלים את ההכנות ולהגיע מוכנה. לדעתי – לא, מעט מדי זמן, המסכמת שלי אמורה להיות בעוד שבועיים ואני לא מוכנה אליה. פעם אחרונה שרצתי 15 הייתה לפני חודש ואני לא באמת יודעת האם אני יכולה לרוץ היום 15 בלי לעשות נזק מיותר.
חברות אמרו לי אתמול שהיקום כנראה מנסה לרמוז לי (הוא כבר לא רומז אלא צועק בקול רם וברור) שאני לא צריכה לעשות את החצי בעגור. אני, מצד שני, ידועה ביכולות הקשבה מעולות ועושה בדיוק מה שאני רוצה ….לא ממש מקשיבה ובכל זאת מנסה להגיע לשם….לאט, לאט …להוסיף עוד ק"מ כדי להתקרב. הבוקר, לדוגמא, אמנם לא עשיתי את ה15 המתוכננים לקראת המרוץ, אבל אחרי שסיימתי 10 והיה לי קצת זמן לחכות לאחרים, הוספתי עוד אחד לקינוח…כי אני כבר כאן, הגוף התחמם, הכאב סטאטי …אז קדימה עוד אחד קטן. כנראה שבמקומות מסוימים היו קרואים לזה התמכרות, במקומות אחרים היו קוראים לזה טירוף, ובשני המקומות היו שולחים אותי לאשפוז כפוי – מסכימה עם כולם ואם יש מסלולי שטח טובים ליד, מוכנה להתאשפז לכמה שבועות (בטח יעזור לשפר זמנים וטווחים).
המשיכו לעקוב ונראה לאן נגיע בעוד 5 שבועות.
שאלת השבוע, כמובן, באה מהכיוון הזה – עד כמה אתן.ם מכורים לספורט (כל שספורט שאתם עושים), על מה אתן.ם מוותרים בשבילו?
#לאן_את_רצה_TantiRoza
