מתי זה קרה? מתי הם התגרשו?
מתי שילח משה את ציפורה בחזרה אל בית אביה?(שילוחים בשפה המקראית=גירושים)
ולמה?
וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת-צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה–אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ.
וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיה…
בשולי הדרמה של פרשת יתרו, המתארת את ההכנות שעושה העם במדבר לקראת קבלת התורה ועל יתרו שמאמן את משה ומלמד אותו להאציל תפקידים כדי לא להישחק, מסתתרת לה דרמה קטנה שקל להתעלם ממנה.
משה שנולד לאם עברייה, שפחה במצריים, שויתרה עליו והניחה אותו לגורלו על היאור.
משה שנולד מחדש וזכה בחיים חדשים כשנמשה מהיאור על ידי בת-פרעה, וקיבל ממנה את שמו "משה" (במצרית: בן)
משה שחזר לינוק משדי אמו עד שנגמל, וגודל כנסיך בארמון על ידי אמו המאמצת המצרייה.
איך הוא חש כשנודעה לו האמת?
האם בן יום מחק מעליו את זהותו המצרית ולקח עליו זהות עברית?
האם התכחש לאם שגידלה אותו ונתנה לו חיים?
האם חיפש את אימו הורתו?
כשברח מהארמון והגיע למדיין חשבה אותו ציפורה למצרי.
איזו הקלה וודאי חש כשהגיע למקום "נייטרלי", לא "מצרי" ולא "עברי". לבית יתרו כהן מדיין.
איזה פתרון נפלא היה לקבל חסות מיתרו ולהינשא לבתו ציפורה.
מן תקופה של מורטוריום. פסק זמן.
בטח הרגיש הקלה לזמן מה להיכנס לזהות\תפקיד רועה צאן, לברוח מהדיסונאנס הקוגניטיבי שבטח קרע אותו מבפנים, להיות במדבר הפתוח עם הכבשים, אשליה פסטורלית של דחיקת הקץ מהייעוד שלו.
אבל אלוהים קרא לו מתוך הסנה. האמת שלו צפה ועלתה. היייעוד שלו התברר.
ובשלב זה הוא כבר נשוי ואב לשני בנים.
אולי לא פלא שכשאלוהים מטיל עליו את השליחות תגובתו הר ראשונה של משה היא "מי אנכי"?
מי אני?
אפשר לשמוע זאת כשאלת ביטול והקטנה עצמית (מי אני ש..) ואפשר לשמוע זאת ממקום עמוק יותר של מי אני ? מה הזהות שלי?
הזהות שלו עדיין לא מגובשת וכבר מצופה ממנו למלא כמה תפקידים משמעותיים: בעל לאשה מדיינית, אב, ומנהיג העם העברי.
איך אולי הרגיש משה בתוך התפקידים הללו שהוא נדרש למלא?
אולי כל עוד היה צריך למלא את רק תפקיד הבעל והאב כרועה צאן יתרו- הוא עמד בדרישות התפקיד.
אבל כשהוטלה עליו השליחות להיות מנהיג העם- והמתווך הבלעדי בינו לבין אלוהיו, משהיה צריך לגייס את כל כולו לתפקיד, אולי לא נותרה בו אנרגיה להיות גם בעל וגם אב?
אולי לכן שילח את ציפורה?
ואולי הרגיש שעתה משזהותו התבררה לו לא מתאים לו להיות נשוי לאשה מדיינית?
ואולי פחד שאם ילוו אליו למסע במדבר, מסע שנועד להכשיר את העם להאמין באלוהים בדרך אל הארץ המובטחת, הוא ימשיך לאכזב שוב ושוב את אשתו ובניו כי לא יוכל להקדיש להם את תשומת הלב הראויה?
ואולי חשש שיראוהו בחולשתו (העם הזה כמו תינוק מפונק ותובעני)?
ואולי בכלל זו ציפורה שלא רצתה להצטרף אליו למסע עם בניה? רצתה לגדל אותם כמדינים? בביטחון של בית אביה? מה לה ולנסיונות השיחרור של עם העבדים והפיכתם לעם ירא אלוהים?
מי יודע.
בכל אופן יש משהו מאד צורם בפגישה שלהם:
יתרו שולח למשה הודעה שהוא מגיע עם אשתו ציפורה ושני בניו וזה ה שקורה:
וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ, לְשָׁלוֹם; וַיָּבֹאוּ, הָאֹהֱלָה. ַויְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם, עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל: אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם יְהוָה.
מילה לא מוזכרת על המפגש בין משה לבין בניו ולבין אשתו! הוא נסגר עם יתרו באוהל כדי לעדכן אותו, לספר לו על ההצלה הגדולה מיד אלוהים. ללא ספק הוא מזדהה לחלוטין עם התפקיד שלו, וכנראה שגם הזהות שלו התגבשה. אבל בעל ואבא? פה עולה אקורד צורם..
ואיך אולי הרגישה ציפורה בסיטואציה הזאת?
" המדבר דיבר אלי בשתיקתו. השקט ועזר לי לשקוע בדמיונות לטפח את הפנטזיות שלי:
איך יהיה המפגש ביננו? האם אזהה בעינו את הזיק של האהבה שרחש לי? האם יישיר מבט אלי? האם יחבקני? האם ליבי יעלה על גדותיו למראהו?
נוף המדבר לעת שקיעה הישרה בי רוגע, הסילואטות של חמוקי ההרים על רקע הסגול והאדום של השקיעה הבעירו בי את התשוקה אליו.
כשקרבנו למחנה אבי יתרו שלח להודיע שהגענו ומשה יצא לקראתנו.
ראיתיו קרב מרחוק ונשימתי נעתקה. הוא ניגש לאבי השתחווה לפניו ונשק לו- ו לעברי אפילו לא הפנה מבט. מיד התחיל לדבר בשבח אלוהיו ולספר " על כל הטובה אשר עשה י.ה.ו.ה. לישראל אשר הצילו מיד מצריים". אבא שלי ישב מהופנט לכל הסיפורים ואני שוב חזרתי להרגיש בלתי נראית. חשתי את עלבון בני שגם אליהם הוא בקושי נפנה.
למחרת נילווה אבי אל משה ונידב לו מחכמת ליבו וניסיונו רב השנים: כיצד לשפוט את העם, כיצד להאציל סמכויות כדי לא להישחק. ואני הודיתי לו בליבי על כך, אולי הוא קרא לליבי והבין את מצוקתי, אולי כך יוותר למשה יותר זמן להיות איתי ועם הבנים?
אחר כך אבי נפרד מאתנו ושב לארצו.
חלק שבי, חלק מאד מפוחד, כמו ילדה קטנה שנעזבת, רצה לרוץ אחריו ולחזור אתו הביתה.
וחלק אחר שבי, נותר מלא תפילה ותקווה אל הבאות.
אולי הפעם, אולי בכל זאת?.."
מברכת את כולנו שנצליח למלא על הצד הטוב ביותר את התפקידים בחיינו כהורים, וכבעלי תפקיד, ונמצא את האיזון העדין מבלי שהאחד יבוא על חשבון השני.
שנלמד לזהות את השינויים שעוברים על עצמנו ועל הפרטנרים שלנו ולרקוד את הצעדים החדשים בריקוד החיים.