שמעון הגיע לכביש המהיר, נעצר בטרמפיאדה וניגב את הזיעה ממצחו. הוא שלף מהחפיסה סיגריה "אירופה" והדליק אותה. סובארו כסופה נעצרה ונהג צעיר לבוש יפה שאל אותו ״לאן?!״, ״רחוק מכאן״, ענה שמעון והתיישב במושב שליד הנהג, פתח את החלון ותלה החוצה את היד שאחזה בסיגריה.
הנהג הסתכל עליו בדממה. ״סע״, שמעון אמר. הנהג הוציא את הרכב מהילוך והרים את הארמברקס. ״סיים את הסיגריה״. שמעון לקח שתי מציצות ארוכות, זרק חצי סיגריה וזו התגלגלה לתוך הטרמפיאדה הריקה.
הם התחילו לנסוע. שמעון שותק והצעיר שר יחד עם הרדיו. לפני באר שבע הוא פנה לשמעון: ״אני מת מרעב. נעשה הפסקה במזנון של התחנה המרכזית, יש לי שם הנחה עם התעודת קצין״. שמעון הינהן והם חנו ליד התחנה המרכזית. במזנון שתה כוס מים קרים, עישן שתי סיגריות ובתוך העשן נדמה היה לו שהוא מבחין בדמותה של סימה. אהובתו.
פתאום נזכר ושאל: ״לאן אתה מגיע?״
״נתניה״, הנהג ענה.
״נתניה״, חזר אחריו שמעון. בחיים הוא לא היה בנתניה. כשהיה חייל עבר כמה פעמים בכביש ליד השלט לנתניה.
כמה שהוא אהב את הצבא, יא-אללה! הוא האמין שהצבא יהיה כרטיס היציאה שלו מהשכונה ואולי אפילו מהעיירה. תמיד היה מנהיג, תמיד בלט בין הילדים של הבלוק, שלט גם בגדולים ממנו. הוא היה גבוה מהם, עיניו תכלת בהירות. חכם וזריז היה, כולם רחשו לו כבוד. בגיל 10 החל לעבוד והיה מחלק את המשלוחים של יהודה הירקן.
בן 13 היה כשראה את סימה בפעם הראשונה. צמה עבה וארוכה מונחת על חולצה תכלת, מכופתרת, מוכנסת היטב בחצאית כחולה. היא ישבה בדירה הקטנה, ילדה ליד שולחן, נורה חשופה משתלשלת מהתקרה והכינה שיעורים. כשנכנס הרימה את מבטה לראות מי בא ועיני הדבש שלה ליטפו את לחייו. נהיה לו חם, הלב שלו דפק חזק והוא מיהר לצאת משם. מאז השתדל לעבור למדרכה השניה בכל פעם שעברה ברחוב.
שמעון תכנן להיות קצין בצבא. כולם יהיו גאים בו – אבא שלו, השכנים, ראש המועצה ובן גוריון שאותו העריץ מאז שהיה תינוק והיה מתבונן שעות בתמונות שעל קיר הסלון, בן גוריון ולידו הבאבא סאלי. הוא נתן את כל כולו בצבא, היה ראשון באימוני הכושר, קלעי מצטיין, עזר לכולם, עודד וסחב אותם במסעות והכי התאמץ להתרחק מחיכוכים ומריבות.
את המסדר שבו הקריא המ״מ את השיבוצים לקורס מ״כים הוא לא ישכח לעולם. יש כאן טעות, אמר לעצמו. כשהמסדר נגמר פנה אל המ״מ, ״המפקד המ״מ״, אמר תוך שהוא עומד דום ומצדיע באצבעות מתוחות.
״יש כאן טעות המפקד״. נמרוד המ״מ הסתובב אליו, חיוך לגלגני על שפתיו. ״איזה טעות, אלימלח?״ ״שכחת להקריא את השם שלי, המפקד״.
״אלימלח, אתה בחור טוב״, המ״מ המשיך, ״אבל לא מתאים לפיקוד. אתה לא סיימת אפילו 10 שנות לימוד, אלימלח. אתה משתדל מאד אבל אני יודע שבפנים יושב לו המרוקאי שבך ומחכה להזדמנות להתפוצץ על מישהו״. שמעון הרגיש את הדם דופק על הרקות, האצבעות המתוחות התעגלו לאגרוף. הוא הכריח את עצמו להסתובב מהר ולהתרחק משם לפני שהאגרוף ינחת בין העיניים של המ״מ.
׳בן של זונה׳ סינן לעצמו תוך כדי הליכה. חצי שנה שהוא שותק לכל ההערות של הקיבוצניקים הגאוותנים שמסתכלים עליו מלמעלה, כאילו מי יודע מה. ׳נלַּייכּפש לכּ הַאד לוּז'הּ׳ (שאלוהים "יחרבש" לך את הפרצוף). את כל מה שהוא עבר בזמן שהם היו בתיכון הם לא היו שורדים. כל בוקר היה מרים לשירותים ומחליף בגדים לאבא שלו שנפל מפיגום באתר בנייה והיה מובטל ונכה 100%. חוזר מהעבודה בשוק ורץ לחלק את כל המשלוחים של יהודה הירקן. אחר כך מחמם אוכל לאחים הקטנים שלו בזמן שאמא עובדת שתי משמרות במפעל טקסטיל. ״אידוּ ז׳עלק טוּנוּבוּל! על כולכם, יא פסארוֹת׳ (שידרוס אותכם אוטובוס, יא פוזלים).
אחר כך היה המבצע ההוא, נמרוד המ״מ וחמישה מהפלוגה נהרגו. הוא נפצע ופונה לרמב״ם שם שכב חודש. אמא שלו לקחה יום חופש, יצאה באוטובוס של שש מהעיירה, ובאה לבקר אותו עם שני אחיו הקטנים, כל אחד מהם סוחב סל עם סירים. כמה שהוא התגעגע לאוכל של אמא, כמה שהוא התגעגע לאמא. מרוב התרגשות היה לו קשה לבלוע. האוכל הספיק, כמובן, לכל המחלקה והוא הפך למלך הבלתי מעורער של פנימית ב׳.
המחשבות על סימה היפה עזרו לו לעבור את הימים הקשים האלה. סימה הקטנה שעכשיו מסיימת כיתה ט׳. סימה שלא יודעת מי הוא ולא יודעת שהוא חושב עליה. כשהחלים והשתחרר חזר הביתה והתחיל לעבוד בפוספטים. ביקש וקיבל משמרות לילה, היה ישן כמה שעות והולך לראות את סימה. עמד כל יום מול גדר בית הספר, עישן וחיכה לצלצול. אחרי כמה שבועות היא שמה לב אליו ומאז, בכל יום, חיפש אותו מבט הדבש מעבר לגדר. יום אחד ניגשה אליו. יש אלוהים, חשב. היא ביקשה שלא יבוא יותר. הוא ניסה, באלוהים הוא ניסה. אחרי שבוע חזר לגדר. כשראתה אותו נצצו עיני הדבש שלה. היא יצאה מהשער והוא הלך לצידה. היא פנתה לגבעות והוא לצידה, מעשן ושותק. כך יום אחר יום אחר יום. לפעמים היו גם מדברים קצת. באחד הימים מעדה והוא תפס אותה. הדבש בעיניה צרב את לחייו. הוא נישק אותה. לאט ובעדינות. על הפה. צרפתית כזאת כמו בסרטים שהיו מקרינים בימי חמישי במתנ״ס הישן.
