רחל אף פעם לא האמינה באהבה ממבט ראשון. אמא שלה תמיד סיפרה איך היתה רק בת 16 שהתחתנה עם הבן של הסוחר בדים. למרות שהיה מבוגר ממנה בפחות משנתיים התנהגה כאילו היא הבת שלו, נזהרה שלא יתרגז, היתה שקטה ומנומסת ועשתה מהר כל מה שביקש.
צהרים אחד, הוא נכנס מהחנות בדיוק כשבררה שעועית על השולחן הפצפון בדירת חדר שלהם בירושלים, הוא התיישב מולה, ״מרים״, אמר לה, ״אני בעלך. זה מה שההורים שלנו החליטו. אבל אנחנו לא חייבים לחיות ככה כמו שני זרים. אנחנו יכולים לנסות להיות חברים". מרים הופתעה פעמיים. היא הופתעה כי זה היה המשפט הארוך ביותר שאמר לה מאז שנישאו בתחילת תמוז והיא הופתעה שוב כי כל חייה אבא שלה הזהיר אותה שלא מדברים עם בנים. בנות מדברות עם בנות. היא חייכה בהסכמה ומאיר נעמד לאט עם הפנים הנעימות שלו והכתפיים הענקיות, ממלא את כל המטבחון והושיט לה יד ללחיצה. "נעים מאד מרים, אני מאיר". מרים נעמדה מולו, מחייכת בביישנות ולחצה את ידו. היא הכינה להם תה כהה והניחה ליד צלוחית עם קוביות סוכר. מאיר הכניס קוביה לפה ושתה מהתה הרותח בשריקה. כשהסוכר נמס הוא שאל אותה מה היא אוהבת לעשות. "לטייל", ענתה והם יצאו לטיול הראשון שלהם יחד ברחובות ירושלים. הוא שואל והיא עונה, היא שואלת והוא עונה. הם הצביעו זו לזה על המקומות האהובים עליהם בעיר, עלו וירדו בסמטאות ונהנו מקרירות הערב שירד וכשחזרו הביתה הכינו יחד ארוחה קלה.
במקום הזה בסיפור, אמא של רחל תמיד עצרה ואמרה: "אתם יודעים ילדים, עד אותו היום אף פעם לא ראיתי גבר במטבח". אחרי המשפט הזה רחל תמיד חשבה שזה היה הרגע שבו אמא התחילה לאהוב את אבא. הוא חתך סלט והיא הכינה חביתה. לאט לאט, ככה היתה אמא ממשיכה את הסיפור, הפכנו לחברים טובים והאהבה ביננו הלכה וגדלה.
וכמה שהם אהבו! תוך עשר שנים נולדו להם 6 ילדים ששרדו, עוד שניים נולדו ומתו תינוקות אחת מקדחת והשני בשנתו והיו גם 3 הפלות בין לידה ללידה, שאחרי כל אחת מהן מאיר תמיד היה מחבק את מרים ואומר לה: "זה טוב, נשמתי, זה נגד עין הרע". רחל היתה הבת הראשונה שלהם, אחרי ראובן, יוסף ולוי. אחריה נולדו התאומים – שאול ורות. היא גדלה בבית צפוף ושמח, כזה שאי אפשר היה לשמור בו סודות.
בגלל זה רחל לא האמינה באהבה ממבט ראשון. היא חשבה שיש אהבה כזאת רק בסרטים שראתה עם החברות בקולנוע עדן. סרטים שהמזל שלה שאבא שלה לא ידע שהיא רואה. מבחינתו, הזמן הפנוי של הילדים שלו צריך להיות מוקדש ללימודים ורק ללימודים. "זה המפתח להתקדם בחיים האלה", היה אומר להם תמיד. "תלמדו טוב, תקבלו ציונים טובים וככה תגיעו רחוק".
היא רצתה להתגייס לצה"ל אבל ידעה שאבא שלה לא יסכים. בגלל זה היא ביקשה להיות מורהחיילת ומיד כשהתקבלה רצה אליו לחנות ברחוב אגריפס, משננת כל הדרך את המשפט שתכננה להגיד לו. היא נכנסה לחנות, חיכתה שלא יהיו לקוחות וסיפרה לו, מהר, בלי שיספיק לדבר ולשאול שאלות שהיא הולכת ללמד ילדים בעיירות מרוחקות כדי שגם הם יתקדמו בחיים ויגיעו רחוק. הוא היה כל כך מופתע שבמקום סטירה מצלצלת הוא פשוט חיבק אותה ואמר שהוא גאה בה מאד.
היא הוצבה להיות מורהחיילת בעיירה. כך עלתה בצהרי שישי על האוטובוס מהתחנה המרכזית בבאר שבע, מקווה שברגע שתגיע לדירה תשחרר אותה המפקדת ואולי היא עוד תספיק לעלות לירושלים לפני כניסת השבת. שניה לפני שהנהג סגר את הדלת עלה לאוטובוס חייל. משהו במראה שלו גרם לה לחייך. אולי זה הנמשים על הפנים שלו והאוזניים הגדולות ואולי העובדה שהוא אמר ״שלום ומה שלומך״ כמעט לכל מי שישב באוטובוס, עד שהגיע למקום הפנוי שהיה לידה והתיישב. היא שמחה שאין לו ריח של זיעה למרדכי, אח של יהודית חברה שלה, היה תמיד ריח חזק. הוא אהב להצמיד אותה לקיר וללחוץ עליה עם הגוף שלו, מנצל את הגובה שלו ולוחש לה כמה שהיא נעימה לו. מהפחד היא היתה כמו משותקת, מאבדת את המילים ומרגישה שתכף היא מתעלפת. פעם אחת אבא של יהודית תפס אותם והעיף למרדכי כזה בוקס שמאז היא הפסיקה לבוא לשם.
היא לקחה הרבה אוויר והעיזה לשאול אותו אם הוא מהעיירה. המבוכה גרמה לה להמשיך לדבר והיא מיד סיפרה לו שהיא מורהחיילת חדשה ולא יודעת איך להגיע לדירה שלהן. הוא הסתכל עליה בביישנות והבטיח שילווה אותה לדירה. שהגיעו לשם הזמין אותה ואת כל הבנות לארוחת שבת אצל ההורים שלו. לחלקן היו תוכניות, אחרות יצאו הביתה והיא הסכימה מיד. "לא תשאל איך קוראים לי?" שאלה כשכבר היה במדרגות. הוא הסתובב וחזר אל הדלת צוחק. "נעים מאד, יוסי" הושיט לה את ידו. "נעים מאד", אמרה כשלחצו ידיים. "רחל".
הם טיילו יחד במשך כל השבת והגיעו לכל פינה בעיירה. היא דיברה ללא הפסקה וצחקה כל כך הרבה. יוסי הכיר לה את הרחובות ואת המקומות שהרכיבו את חייו. הוא שואל והיא עונה, היא שואלת והוא מספר על העצים בכניסה לוואדי, על ״חדר היולדות״ של נשות העיירה,ועל חנות הירקות של יהודה. הם שתו מים בברזיה של הבית ספר, ישבו במרכז הריק, עברו ליד האזור של הכושים העבריים וחלפו ליד הבתים של חבריו של יוסי, שציין את שמותיהם ואת שמות הוריהם. מבטיח לה שיכיר לה את כולם בהמשך. קרוב לחצות, כשהיו כמה בלוקים מהדירה של המורותחיילות, היה נדמה לה שהוא משתתק. "הכל בסדר?", שאלה.
"עכשיו כן", ענה, מגניב מבט לקומה העליונה. היא הסתכלה למעלה. בחלון היחיד המואר נראתה צללית של ילדה יושבת וקוראת בספר. יוסי אחז בידה והסתכל לה בעיניים.
"עכשיו הכל נהדר" אמר ומשך אותה קרוב אליו. ורחל הניחה את הראש על הכתף שלו וחשבה על אמא שלה ועל איך שהיא תספר לילדים שלה שיש דבר כזה אהבה ממבט ראשון. שזה מה שקרה לאמא ואבא שלהם שנפגשו באוטובוס בצהרים של יום שישי אחד.
סיפורי אי שם – רחל 2
