הפוסט הזה, מתפרסם במוצאי ראש השנה. כולם כבר בילו עם המשפחה שלהם, מכל הכוונים והצדדים. גם אני, אבל אני כותבת אותו בשבת שלפני, לפני שנעמדת במטבח, ומתחילה "להכין חג" . כולנו תמיד סקרנים לדעת איך זה במשפחות אחרות? אז בואו אספר לכם איך זה במשפחה שלנו. אתחיל, כמובן, מההתחלה. לפני חמישים שנה, בדירת פרברים נאה בלוס אנג'לס שבארצות הברית, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, החליטה אמא מבית יהודי טוב, שהיא לוקחת את שלושת ילדיה לטיול בארץ הקודש, ישראל. האב, התלהב פחות, אבל חשש שיהיה לאם קצת קשה להסתדר לבדה עם שלושתם, מה גם ששני הצעירים הם בנים שובבים, וכל השלשה נולדו במהלך שלושים ושישה חודשים. למה לסבך את הסיפור, נחיתה בתל אביב בערב פורים, עם פטישי פלסטיק על הראש בכיכר, אוטובוס תיירים, ירושלים הקדושה והמאוחדת, סיור סביב עיגול נהלל, קיבוץ, ואחרי חצי שנה, אותה משפחה החליטה "לעשות עלייה", ובסופו של דבר, להגיע לקיבוץ בעמק. זו היתה ההחלטה הראשונה, שבכל הזדמנות שהזדמן, הייתי אומרת לחמי ז"ל, סבא ג'רלד שעשו בתבונה.
ההחלטה השנייה שהייתי מברכת ומשבחת עליה, היתה, לא, לא ניחשתם נכון, לא ללדת את בעלי, כי על זה מעולם לא החליטו, לשמחתי, הוא פשוט נולד להם. אז ההחלטה השנייה שברכתי עליה היתה קניית בית סמוך לחוף הים בישוב הצפוני "שבי ציון" לפני כ-35 שנה. היו רגעים שאמרתי שלו היו עושים את זה בבית ינאי, זה היה אולי יותר מוצלח, אבל זרמתי. הבית שגם אז היה פשוט, והיום, כשכל שבוע קמה עוד וילה אימתנית עטורת פסלים ושיש בסביבתו, בולט בפשטותו, וצניעותו, אך בתוכו מאורגן ומאובזר כך שמיד ניתן להרגיש בו בבית, גם אם באים בחבורה גדולה.
ואם משהו חלילה חסר, המחסן של סבא הכיל הכל: כלי עבודה, אופניים, כסאות ים, שמשיות, דליים וכפות, נפט לנקות את הזפת וכל מה שתעלו בדעתכם. במרכז הגינה בחצר הועמדה מקלחת מאולתרת, כדי לשטוף את שאריות החול מהים לפני שנכנסים לדירה, עד היום היא קיימת, אבל זזה לפינה יותר צנועה.
סוכת הגפן הפשוטה שבכניסה נתנה לא רק ענבים ולפעמים גם זבובים, אלא גם מקום להתכנסויות ולארוחות רבות.
הבית שימש שנים רבות כבית לסופי שבוע להורים, וכבית חופש למי שרצה מהמשפחה, לקרובים, הקרובים והרחוקים, ולחברים, בנדיבות ובפתיחות מיוחדת במינה, ולא מובנת מאליה.
בילינו לא מעט בבית הזה. נהנים מאוירת החופש, מחוף הים, מארחים בני משפחה וחברים, או סתם נהנים מתחושת השקט, המרחק והמרחב. כך למשל כל ילדי המשפחה שלא הספיקו ללמוד לרכב על אופניים של שני גלגלים בזמן, הצליחו להדביק את הפיגור, בשבת אינטנסיבית אחת ברחוב שלפני הבית כולל הכיכר.
סבא נפטר לפני כעשר שנים, במוצאי יום העצמאות ה-60 למדינה, בביתו בטבעון, לאחר שחזר מסופשבוע ארוך של אורחים ובילויים בשבי ציון. אנחנו הקפדנו לשמור על הבית תמיד כמו שהתכוון, גם כשחי, וגם כמה שנים לאחר מותו, חוששים שאולי יבוא לאיזה ביקורת פתע, לבדוק שהכל מתנהל בדיוק כמו שצריך.
סבתא, שתבדל לחיים ארוכים, עברה לפני מספר שנים לדיור מוגן בירושלים. את ביתה בטבעון מכרה, אבל החליטה שהבית בשבי ציון, ימשיך לשמש את המשפחה ההולכת ומתרחבת לצרכי חופש.
בארץ אימצו ההורים בת נוספת, וכך יש למשפחה היום ארבעה פלגים. שלצורך הסיפור, נקרא להם כך-"הפלג הטבעוני" (שחי בטבעון), "הפלג הקיבוצי" (שנשאר בקיבוץ, ונצר ממנו חי שם גם כיום.) "הפלג המושבי" (שזה אנחנו) ו"הפלג החרדי" (זה שחזר לפני שנים בתשובה וחי בירושלים ובבית"ר). מפגשים משפחתיים של כל המשפחה, נעשו מסובכים ומורכבים עם השנים, אבל הבית הזה, משמש בסיס איתן לקיומה. מקורבת לי, שחיה בסמיכות מתארת, איך כל פעם, מגיעים אנשים נעימים ונחמדים שנראים ונשמעים אחרת לגמרי, אך מתנהלים בצורה יפה ומרשימה. לעיתים עולות בערב שבת זמירות של בחורים צעירים, לבושי שחור, שהעמידו קודם לצעידתם הרגלית לבית הכנסת את סיר החמין לשבת. לעיתים מציצות ילדות חרדיות אליה, מציירת ויוצרת, ולומדות להגיד לאמן "שהיא כן מכבדת את השבת, אבל בציור ובשמיעת מוזיקה". לעיתים, מגיעות משפחות עם ילדים ותינוקות במהלך הסופ"ש ועושות "על האש" ריחני, לפעמים נערכות בו "מסיבות רווקים" או רווקות כאלו, או אחרות. אבל אתם יודעים, הקירות לא יודעים לדבר, וכל מה שקורה בווגאס, נשאר בווגאס. איש באמונתו ובדרכו יחיה. את "רשת הצל" על הקונסטרוקציה בחצר שהותקנה על ידי אחד מבחורי "הפלג החילוני", החליף בערב סוכות אחד מחתני "הפלג החרדי" בסוכה שנתפרה לפי המידות המדייקות, ואחר החג, הוחזרה לקדמותה. ככה זה, דו-קיום.
את ערב החג הזה, בילינו שם אנחנו, עם אחיותיי שלי, החליף אותנו בצהרי היום אחיין מ"הפלג הקיבוצי", ואנחנו החלפנו קרוב משפחה אחר, מ"הדתי לאומי" דווקא. אז בטח תשאלו, איך הכל מתנהל? ראשית, בנדיבותה הרבה של סבתא דבורה, שהדבר מאוד חשוב לה. מעבר לזה, יש רשימת "גוגל" משותפת על המחשבים של כל הילדים והנכדים, וכל אחד משבץ את עצמו, ומוסיף הערות חשובות. עוד מעט תיאומים בקבוצת ה"ווטסאפ" של האחים, והכל זורם.
אבל אתם מבינים, שהנה אני הולכת לספר לכם, איך לא זרם, או כמו שאומרים בחיל אויר איך "כמעט ונפגע", או פשוט, מה קרה פעם, לפני לא הרבה זמן.
לפני קצת יותר משנתיים, בתי הבכורה התחתנה. הדבר הראשון שתיאמו, היה שהדי-ג'יי פנוי. הדבר השני בחשיבותו, היתה לוודא שהבית פנוי למסיבת הרווקות. היא בישרה לסבתא שהיא מתחתנת, ומיד אמרה לה לסמן את התאריך ביומן, וסבתא רשמה. הבעיה היחידה היתה, שלסבתא תמיד היו איזה שלושה יומנים מלאים רשימות בכתב יד באנגלית בו זמנית, ולא תמיד היה סנכרון ביניהם.
כמו שהכל צפוף במשפחה, באותם שלושה חודשים, התחתנו שני חתנים מ"הפלג הקיבוצי" וכלה אחת מ"הפלג המושבי". גם אזכרה לסבא נערכה בחמישי אחה"צ, כשמסיבת הרווקות מתוכננת לשישי-שבת . עומדים אחרי האזכרה על יד הקבר בעלי, שהוא מנהיג "הפלג המושבי" ואחותו הגדולה, אם "הפלג החרדי", ומדברים על הא ועל דא, ובדרך אגב סתמית אומרת האחות לאחיה: "מחר, אחד מבני מגיע לדירת הנופש עם 11 חברים מהישיבה לעשות שבת." "לא נכון" אומר לה בעלי "מחר בתי מגיעה לשם עם עשרים מחברותיה למסיבת רווקות, אחותה מארגנת לה, אבל התאריך נקבע עם סבתא מזמן, זה הדבר הראשון שהיא קבעה, וזה רשום אצל סבתא ביומן". גם סבתא היתה איתם באזכרה, אבל היומנים נשארו בירושלים.
אתם יודעים, כהורים, לא היינו ממש מעורבים בתכנוני מסיבת הרווקות, זה עסק לצעירים. יצרנו קשר עם "אחות הכלה" ובדקנו אם ההתערבות שלנו לא הורסת אחת מהאטרקציות שאולי תוכננו כהפתעה למסיבה. אפילו התקשרנו לכלה, ושאלנו את פיה. טוב, ערב לא קל עבר על כוחותינו, בילוי השבת של תלמידי הישיבה הועבר ברגע האחרון לדירת ההורים הירושלמית, שעד היום קירותיה זוכרים אותו, ואילו אנחנו היינו עסוקים כל סוף השבוע בלחשוב "מה היה קורה אילו"? נסו להעלות בדמיונכם מה קורה רגע לפני שבת, כשכבר נגמרת התחבורה הציבורית, כשמגיעים 12 תלמידי ישיבה ירושלמיים צעירים לדירה בה מצויות 20 נשים חילוניות גמורות למסיבת רווקות. יש כל מיני הפתעות למסיבת רווקות, אבל זו נראית לי גם עכשיו כשאני חושבת על זה, וכבר מחייכת בהקלה, הגדולה מכולן. שאלתי את בנותיי, "מה הייתן עושות לו פתאום היו מופיעים הבן-דוד הצעיר וחבריו?" האחת אמרה:"אמא, היינו מנצחות אותם, מספרית, היינו יותר מהם" . השנייה הוסיפה שיש לנו יתרון נוסף, אנחנו "יוצאות צבא",וביננו גם קצינות וגם בעלות תפקידים קרביים, ואילו הם לא. כך או כך, אין ספק שניצלנו מצרה גדולה.
הבית הפשוט ונפלא הזה, מייצר חוויה משפחתית נהדרת, שלעיתים לא יכולה היתה להתאפשר בכל אופן אחר. "הפלג החרדי" כבר הביא לסבא וסבתא נינים ונינות רבים. אבל הפלגים "המושבי" ו"הקיבוצי" הביאו נינות בכורות חדשות, רק בקיץ הזה, שוב, כולן יחד תוך שלושה שבועות. כולן כבר בילו בקיץ בדירה הזו, לא ביחד, לחוד, ברוך השם, וסבא ג'רלד בטח מחייך לו שם למעלה בשמיים מתמוגג מאושר. וסבתא, שתזכה לחיים ארוכים וטובים, תשמע על כך בדירתה בירושלים מאחד הילדים או הנכדים, ותחייך בנחת.
ואני מתפללת בשביל כולם לשנה טובה וחתימה טובה. שירשמו לכולנו משהו טוב שם למעלה, ושרק סבתא לא תרשום ביומן!
_________________________________-
את כל התמונות בפוסט צילמתי אמש, מנהלת טקס פרידה אישי משנת תשל"ח, עם תשליך פרטי. משתפת גם אתכם בשקיעה האחרונה והסופית של תשל"ח. שנזכה כולנו להרבה זריחות ושמחות בתשע"ט.
