הפוסט פורסם לראשונה בבלוג שלי יומנה של טכנאית ציפורניים. אשמח אם תגיעו גם לשם
קראתי את הביקורות המעולות עליו. הוא בדיוק מהג’אנר האהוב עליי (‘מסע רגלי לגילוי עצמי’). כל כך חיכיתי לו, לספר של שריל סטרייד, Wild. כל כך התכוונתי לאהוב אותו! התכוונתי, אבל לא יצא.
באופן כללי, Wild גרם לי לפהק ממושכות ולשאול מתי הספר מתכוון להתחיל. לא נכבשתי בתחילת הדרך ולכן גם אני, כמו סטרייד, נזקקתי לעזרים כדי לצלוח את המסע שלה שמשתרע על פני הפק”ט, 360 עמודים וריבוא תיאורי גוף ונפש חוזרים על עצמם. אם עוד פעם אחת אקרא את המילה פק”ט, בשילוב (או לא) עם המילה שלפוחיות אני מתחייבת כאן ועכשיו לקטוע למי שצריך את הרגל עם השלפוחיות ממש במרומי הפק”ט.
אני לא אוהבת לחפש אשמים אבל בכל זאת חייבת להצביע על אופרה וינפרי כחשודה העיקרית בפיאסקו הגדול. היא מצוטטת בכריכה האחורית: “אני חייבת לצרוח לעולם את הספר הזה!!!” אז מעל במה זו אני רוצה לומר לך, אופרה: לא חייבים לצרוח. יש דברים שיותר יפה להם הלחישה. ואולי אפילו השתיקה. אולי, לו נשתק לי הספר, הייתי נהנית ממנו יותר.
עוד חטא קדמון מוטבע בכריכה הקדמית: “אם אהבת את לאכול, להתפלל, לאהוב זה הספר בשבילך”. ההשוואה עושה עוול לשני הספרים שהקשר המרכזי בניהם הוא התרמיל (למרות שאליזבט גילברט יצאה לדרך עם שתי מזוודות). גילברט לוקחת אותנו למסע מלא הומור במסלול למתקדמים: היא מסתובבת איתנו בעולם הטעמים האיטלקי, במעמקי הרוח האמונית, בנפלאות התשוקה והאהבה ובמחוזות הנפש שלה עצמה. וסטרייד עושה סיור מודרך לתרמילאים בתוואי הקונקרטי והמעשי. חייבת לציין גם נגיעות מרגשות ברובד הרגשי דרך סיפור החיים שלה שכולל אובדן אמה והמסגרת המשפחתית וכמה בחירות לא מוצלחות במיוחד שעשתה בחייה. נגיעות אלו וסיפורי המפגשים האנושיים עם מטיילים בדרך זוהרים באור נגוהות אבל כבים בטרם התייצב אורם.
אני מודה שהיו רגעים מעניינים ובמיוחד התעוררה סקרנותי המקצועית כשסטרייד הזכירה את מצבם הקשה של ציפורני בהונותיה, עד כדי נשירה המונית. רציתי לשגר לה מכאן הוראות הכרחיות ואפילו להציע להצטרף לאלתר כפדיקוריסטית הבית בפק”ט אבל מאחר והספר נכתב על שנת 1995, נותר לי רק להצטער שבשנה זו ביליתי בצד השני של הכדור.
מצד שני, ספר או לא – שאפו על עוצמות הרוח והגוף של סטרייד הצעירה.
בהחלט יצאתי עם שאלה בסיום הספר: איך יכול להיות שמישהו שמתכנן טיול במשך חודשים, לא לוקח את הזמן לבדוק מה המשקל המתאים לנשיאה בתרמיל ואחר כך כותב עליו במשך דפים ארוכים וממושכים?
הטופ* שלי: לפני הרבה מאוד שנים גם אני לקחתי תרמיל, העפלתי לצוקים נישאים וירדתי בגאיות שורצי עלוקות. לו הייתי כותבת את ספר המסע, היה צריך לחלץ את הקוראים מתרדמת עמוקה או לטפל בהם בתרופות נוגדות דיכאון. כי מה שלא לקחת בחשבון כשארזתי את התרמיל, הייתה העובדה שבתוך התרמיל יושבת אני עצמי ולאן שלא אפנה, ‘עצמי’ תגיע גם. נכון שהדיכאון מצטלם יותר יפה בנפאל, אבל כדי שהנפש תמצא מרגוע צריך כיוון וכוונה, שזה הרבה יותר מלגמוא רכס אחד או שניים.
שם הספר הזכיר לי את הסרט היפהפה של שון פן, Into the wild. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. כל מילה נוספת מיותרת.
* טופ הוא במקום טיפ שאני חוסכת מכן. הוא מספר מה עובד אצלי בחיים – תרצו, תיקחו. וליודעי חן, טופ (Top) הוא גם השכבה הסוגרת כל מריחת לק ראויה.
וצבע לק – כתום שאפו ג’ל. השאפו לשריל סטרייד על הרוח והגוף במסע
ובברכת שיוף קל ונעים
מרב, טכנאית הציפורניים שלכן
___________________________________________________________________________________________
