אוטוטו נסגרת לה שנה, בשנים האחרונות היו לי שנים רגילות אבל השנה הזו הייתה שנה שונה, שנה אחרת, שנה לא קלה ואפילו מעט קשה, שנה עם רגעי עצב, פחד, דמעות וגם שמחה .
זו השנה השלי (חייבת להשיג את הפסקול של "סיכום עולמי" לפוסט….)
ינואר 2014 – חודש רגיל , חורפי – הכל על "מי מנוחות"
פברואר 2014 – חוגגת את גיל 40 , הגיל העגול "המפחיד" עם כמה תובנות קלות לחיים מגיל ארבעים והלאה:
1. יש לך שערה לבנה עיקשת בקצה השפה כמו חוט תיל וחוזרת באותו המקום מידי חודש בחודשו.
2. את קונה קוטג', לא בשביל הסידן אלא בשביל המיכל שבו תשימי את השיניים בלילה.
3. עור הפנים שלך מתוח מתוח , כי החזה מתחיל ליפול לך ומותח את עור הפנים.
4. אנשים קוראים לך גברת ובא לך לשרוף אותם, כי את לא דומה לשרהל'ה נתניהו.
5. הרבה בגילך כבר סבתות לנכדים, וכשתלווי את עמיתי ללשכת הגיוס יגידו לה יופי שהבאת את סבתא .
6. את מתחילה למדוד את החיתולים של עמיתי, כי אוטוטו היא תתחיל לחתל אותך.
7. בגדי ההריון עולים עליך בול למרות שאת לא בהריון.
8. את מפחדת לתת ביס בתפוח עץ מחשש שהשיניים ישארו בתוכו.
9. המוכרת במכולת ממליצה לך בחום לקנות אשל – כי זה הכי בית אבות.
10. את הולכת לקנות טמפונים והמוכר האוחץ׳ בסופר פארם מסתכל עליך בהלם שאת עדיין מדממת בגילך.
מרץ 2014- מקבלים את החלטה שהגיע הזמו לפרק את חיי הנישואין, החלטה שכבר הייתה צריכה להתקבל עוד הרבה לפני, כי כמו שאומרים די זה נגמר, שנינו כבר לא מאושרים יחד . שומרת לעצמי את ההחלטה ובוחרת כרגע לא לשתף את הסביבה ואף אחד לא יודע. הוא עובר לממ"ד ואני בחדר "שלנו" מעבירה את תיתי אלי למיטה ומאז עד היום אנחנו ישנות יחד (הכי כיף!!).
אפריל 2014 – "מטילה את הפצצה" לסביבה הקרובה וכולם נותרים בהלם מתחילים את ההליך אצל המגשרת , אין יותר מידי על מה להתווכח (אפילו בית מלגו לא היה לנו..) ולמרות שנתקלנו בכמה מהמורות בדרך אבל צלחנו אותן (כן , משתדלים לשמור על יחסים טובים כי בכל זאת יש ילדה משותפת שאנחנו רוצים כמה שיותר שלא תפגע ותעבור בשלום את השינוי). חותמים על ההסכם ועדיין חיים באותו הבית, אני פה והוא שם ..(לא פשוט בכלל), פתחתי את הבלוג שלי ועקרתי שתי שיניים (ובינתיים עד שאעשה שתלים אני סותמת את החסר עם מלבניות אורביט)
מאי 2014 – עדיין תחת קורת גג אחת, מנסים לחיות בשלום למרות שלא תמיד הצליח. מתחילה לחפש דירה שתתאים לי ולתיתי , פותחת חשבון בנק משלי, מתחילה את "צעדי העצמאות" הראשונים עם המון חששות לגבי הבאות, כן אני לא מרוויחה הון עתק (גם כזוג לא חיינו ברווחה כלכלית) ויוקר המחיה קשה מנשוא – אבל יהיה בסדר נכון??!!
יוני 2014 – חוגגת לעמיתי אהובת ליבי, הכח שמניע אותי בחיי, החמצן שלי יום הולדת 3 , יום הולדת מצומצמת ובודדה. רק אני והיא , כי אבא שלה העדיף לנסוע לחגוג לאבא שלו יום הולדת (חגג יום לפני) למרות שאני יודעת שזה לא נעשה במכוון ובמזיד , כי הוא באמת אבא טוב (לא תשמעו ממני מילה רעה עליו ) ולא תמיד חושבים בהיגיון קשה לי לסלוח לו על זה. אבל עשיתי לה יום כיפי במיוחד , התחלנו שתינו את הבוקר בשוקולדים וממתקים המשכנו לארוחת בוקר נחמדה במסעדה עד הרגע שאחי התקשר והלקה את עצמו שהם לא נמצאים במרכז בכדי לחגוג לה ביחד ובאותה השניה הרים טלפון למישהי וציווה עליה להגיע. באותו היום הוא לא הפסיק להתקשר, מסכן זה כ"כ כאב לו(גם כשאני נזכרת בזה עכשיו הדמעות לא מפסיקות לזלוג). אחר כך הלכנו לבריכה במלון שחבר יקר ניהל והיא כ"כ אוהבת מים, בריכה וים – נו, נולדה בשבועות. אחר כך לקחתי אותה לנמל וקניתי לה הפתעות ולבסוף קינחה בוופל בלגי עמוס שוקולד וקצפת. נסענו חזרה הביתה עייפות ושמחות.
יולי 2014 – הוא עזב את הבית, סיטואציה לא קלה בכלל כשיש ילדה , אבל התפנה הממ"ד ובדיוק התחיל "מבצע צוק איתן" , אזעקות נשמעות באיזור המרכז אני כמו כל אזרחי מדינת ישראל מבכה את הילדים שקיפחו את חייהם למען המולדת וחרדה לשלום ילדינו הנלחמים. ימים מלאים בפחד, מהבית לעבודה ומהעבודה הביתה (לא זזה מהממ"ד) וגם בעבודה פתחנו את פיקוד העורף ובכל אזעקה היו שולפים לי את עמיתי מהגן ורצה איתה למקלט. בזמן הזה ילדה בת 3 למדה מה זו אזעקה ומהי כיפת ברזל. ובזמן הזה אני במירוץ לדירה (אמורה לפנות באוגוסט ) והחיפושים בינתיים העלו חרס.
אוגוסט 2014 – מצאתי דירה !!! מדירה חדשה עם גזוזטרת שמש עברתי לדירה מתקופת האבן… יום אחרי המעבר הבאתי את תיתי לבית ה"חדש" שלה, סבתא שלה קיבלה את פניה, היא הסתכלה, שיחקה קצת בחדר שלה ואמרה לי טוב אמא אני רוצה לבית שלנו (היא חשבה שזו הדירה של סבתא) עד היום היא חושבת שיש לה שלושה בתים.הבית של אבא, הבית של אמא והבית של אבא ואמא (מסכנה שלי, בכל פעם שהיא מבקשת לחזור לבית ההוא הלב של מתנפץ לרסיסים).
ספטמבר 2014 – תיתי מתחילה גן עירייה (אנחת רווחה), גן חדש וכמו כל אמא החוששת לגוזל שלה מביאה אותה ביום הראשון מלאת חרדות איך היא תתאקלם? היא תאהב? איך הגננת והצוות? מהר מאוד הם התפוגגו. תיתי ילדה אהובה, אוהבת ונאהבת (טפו שימשיך כך!!)
אוקטובר 2014 – תקופת החגים. חופש, אוכל, עוד פעם חופש עוד פעם אוכל וכל הזמן הזה אפילו לא הרבצתי צלע כבש אחת (איף).
נובמבר 2014- מכסה את עצמי מכף רגל ועד ראש ומגיעה למוסד הכי "אהוב" במדינת ישראל, ובטקס הזוי, פרמיטיבי, ושוביניסטי שאפילו הצליח להעלות בי גיחוך בזמן ה"גירוש" שלי – מקבלת את האישור מותרת לכל אדם !!!! לאורך כל התקופה היא ביקשה כלב, הבטחתי לה שאביא כלב , הבאתי לה כלב (וגם לי), הפכנו לשלישיה שמחה ואוהבת .
דצמבר 2014 – רק התחיל החודש !!!!
אז זו השנה שלי , שנה לא קלה בכלל אבל בשנה הזו עטפו, חיזקו, אהבו, עזרו ותמכו כמה אנשים יקרים וטובים (וגם המון חברים וירטואלים שלאורך כל הדרך ידעו לתת מילה טובה פה וחיזוק שם) . ועם כל הקושי שחוויתי ועדיין חווה לא מאבדת לרגע את התקווה, את חוש ההומור , את שמחת החיים (ולא אני לא ממורמרת כמו שאת העזת להגיד – כן הכוונה אליך) – מרימה את הראש וממשיכה הלאה .
שלום שלום לך שנת 2014, ואוטוטו ברוכה הבאה שנת 2015 מקווה שתהיי טובה יותר אלי.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=Kl1rRxG251s]