רוצי רוצי את יכולה

זו המנטרה שלי. בכל פעם כשקשה לי בריצה אני אומרת לעצמי את המשפט הזה: רוצי רוצי את יכולה. ואז אני עפה על עצמי.  אין ברירה אחרת. כלומר יש, להפסיק. לעצור. לשבור את הכלים. זה יכול לקרות, אבל רק מסיבה שאינה תלויה בכח שלי להמשיך, רק אז אאלץ לעצור.
הריצה במסלול סובב עמק לימדה אותי כמה דברים על עצמי.  למעשה כל ריצה מלמדת אותי משהו על עצמי אבל בסובב עמק למדתי משהו משמעותי בסדר גודל של תגלית לגביי:  למדתי לשחרר.  למדתי לעזוב את השעון.  לא להסתכל עליו (טוב, הייתי חייבת להסתכל תמיד מטר שניים קדימה ולתכנן את הריצה כדי לא להימרח שם על השביל), למדתי שאני לא חייבת להיות קרצייה לעצמי ולעשות דברים כי ככה החלטתי בתחילת הדרך, לפעמים צריך לצאת לדרך ולהצמיח כנפיים תוך כדי.   משער הזינוק לשער הסיום יש מספיק מרחב (33 קילומטרים למען הדיוק) לנתב את הדרך בבטחה.

מ 42.2 על הכביש ל 33 בשטח

מה יותר קשה?  לרוץ מרתון או לרוץ 33 בשטח קשה?  לדעתי זו שאלה שאין עליה תשובה חד משמעית.  כל אחד והג'ננה שלו.
את שנת 2015 פתחתי במרתון טבריה שהוא המרתון הראשון שלי.  05:18:40 זה הזמן שלקח לי לחצות בריצה בלי צעד הליכה אחד 42.2 קילומטרים מטבריה לעין גב וחזרה.  המסע לעבר ה 42.2 היה לא פשוט והיו מלא טלטלות אבל בסופו של דבר הגעתי חציתי את קו הגמר וזה מה שנחשב.  סובב עמק…  זה המרוץ המשמעותי השני שלי ב 2015. במספרים הוא אמנם קצר יותר ממרתון אבל בזמן הרגליים הוא די קרוב, ואם אני משכללת את נתוני השטח הלא פשוטים זה מאמץ פיזי שקול למאמץ של המרתון.   הסובב הזה לא היה פשוט, אבל הוא בהחלט אפשרי.   מרוץ שטח מאתגר. מרוץ שמצריך הכנה מתאימה וככל שההיכרות עם השטח מעמיקה וככל שהרגליים רצות שם יותר הריצה הופכת לשכלתנית יותר ואפשר לדעת איך לחלק נכון את הכוחות.  זה המקום לשבח את הארגון הניפלא והדאגה לרצים.  בסופו של דבר אני אומרת שאם כולם חזרו הבייתה בשלום דיינו.
אם אעבור שם שוב? אם אשתתף שוב במרוץ סובב עמק? אני לא יודעת לענות על זה עכשיו. בינתיים פעם אחת ודי. לא רוצה עוד.
ואם כן… ואוליי אחרי 33 פעם אחת אנסה 61?  ימים יגידו…

ובינתיים בין טבריה לסובב עמק

לרוץ עם יעלי

אחרי מרתון טבריה רצתי מרוצים קטנים. למעט חצי מרתון תל אביב, השתתפתי במרוצים קטנים יחד עם הבת שלי. יעלי שלי המדהימה שמעניקה לי כל כך הרבה כוחות, הילדה הזו שהלב שלה מלא קסם יודעת כמה חשוב לי להצליח. היא מגיעה למרוצים ומעודדת אותי. מחכה לי בקו הסיום. בסובב עמק הגדילה לעשות והגיעה אליי קילומטר לפני הסיום, בדיוק בדיוק בקילומטר הכי ארוך, היא הייתה שם בשבילי לעודד אותי ולהגיד לי כמה שאני גדולה וענקית ויכולה.
עם יעלי שלי אני נהנית לרוץ, כי לרוץ עם יעלי זה לרוץ נטורל. לרוץ איתה, לידה, פתאום לריצה יש משמעות אחרת, אבל זה קורה רק בריצות עם יעל.   והיא מוכשרת הילדה הזו. אני מסתכלת על הצעדים שלה, הברך המתרוממת גבוה בטבעיות ועל הרגל הפושטת לאחור, אילו רק היו לי צעדים כאלה… את יכולה לכבוש כל פסגה שרק תרצי, אני אומרת לה בתוך ליבי.

 לפרוש?

כן בודאי. בכל פעם מחדש אני מבטיחה לפרוש לדוקים וטאקי. יש אפילו סרטון (המסכמת של טבריה) שאני מבטיחה קבל פארק הירקון ועוד עשרות אלפי רצים שאני פורשת לטאקי ודוקים.  הבטחתי. אז מה.
רק אחרי מרוץ נייקי 2012, הרגשתי שזה מרוץ ראשון בדרך. שזו רק ההתחלה…
מסע חדש בפתח. מסע חדש לעבר 42.2 נוספים והפעם מרתון פריז עומד על הפרק.  3.4.2016 אעמוד על קו הזינוק של מרתון פאריז אחת מתוך 57 אלף.
בינתיים בדרך לשם מובטחים לי למעלה מ 1000 קילומטרים של תענוג צרוף בתכנית האימונים שכתב לי רון ממועדון "רצי המושבות" מטובלים במרוץ אייל, חצי מרתון העגור וחצי מרתון תל אביב.
מוקפת משפחה תומכת ומפרגנת: אלון, יעלי, גל וגילעד.  חברים שמעודדים ותומכים בעיקר דני ואביב ומאמן מדהים אני בטוחה שהמסע יהיה מוצלח.

ובינתיים אמשיך לרוץ, לפגוש חברים בדרך, מבטיחה לא לשכח להנות מהדרך והזמן…. הוא רק מספר על השעון...