מרגישה שאת השבוע האחרון העברתי עם הראש מתחת למים. צללתי דרך השבוע הזה.
ואיך שהוא לא נגמר לי האויר. איך שהוא המשכתי להיות האמא שאני והמבשלת והאישה שחושבת מחשבות ומרגישה רגשות.
הייתי הבת שמנסה לנוע בין הצו הערכי של להיות בת לבין הצלת הנפש הפרטית מאד שלי.
הייתי זו שהלכה לליל הסדר, שהכינה מרק עם קניידלך. וקציצות עם קמח מצה.
זו שנסעה לביקור הדו שנתי אצל הטיפטיפונת משפחה בדרום.
זו שניסתה להרגיע את הבכורה שסיפור החיידק בשתן יחלוף והכל יהיה בסדר בזמן שהיא מרגיעה את עצמה .
הייתי האמא שאומרת לעצמה בלב שגם מה שהיא רוצה נחשב.
הייתי האישה העמלנית שהעמיסה מכונות כביסה בשרשרת . וערמה כביסה נקייה וקיפלה או ציוותה על הזולת לקפל.
זו שמנסה לייצר איזון בין גדולה ממש למתבגר מאד לזה שתקוע באמצע לבין קטנה שמשוכנעת שהיא גדולה מכולנו, ולרגעים נדמה שהיא צודקת…
והנה, שבוע אחרי אני מוציאה את הראש לנשימה אחת ארוכה. ממלאה את הריאות אוויר. פוקחת עיניים. במגבת עבה משפשפת את העור הרטוב.
היה קשה אני אומרת לעצמי ומביטה סביב. היה קשה אבל זה מאחורי.
שוב, אני אומרת לעצמי, הנה גם את זה עברתי.
אני מיומנת כל כך בלהביט אחורה ולברך שעבר. להביט קדימה ולהסביר לעצמי שיהיה בסדר.
ככה פשוט, יהיה בסדר. לא יודעת איך בדיוק. איפה וכמה. אבל שנים של צלילות ארוכות לימדו אותי שסוף העולם הוא אחד ועל אף ההבטחות של אמא שלי הוא לא מגיע כל כך מהר.
וכל דבר שהוא לא סוף העולם בסופו של דבר ניתן לעיכול.
מתוך עיקשות שאיננה יודעת די. מתוך איזו תפיסה שנדבקה אלי כמו זפת לכף רגל. מתוך מי שאני כבר שנים בימים של קלילות ושמחה ובעיקר בימים של חושך גדול ואטום.
אני מאמינה. מאמינה שיהיה בסדר.
לפעמים קליפת האגוז שבה אני שטה נקלעת לפינה מביכה, סבוכה. כמו חגים ומועדים. כמו החלטות משנות חיים. כמו בחירות אמיצות. כמו הרגעים האלה בהם אני עומדת חשופה. רק אני והלב הפתוח שלי אל מול הנהלת חשבונות מדוקדקת, מתמשכת. ואין לי את הכלים או היכולת לענות. ואין לי המילים הנכונות או הבנת השפה ומנהגי המקום כדי להתמודד.
ואין לי אלא להביט אחורה לומר, היה קשה אבל עברתי את זה. ולהביט קדימה ולהגיד יהיה בסדר.
כמו בכל דבר שעשיתי בחיים הסגנון חופשי. אינטרפטציה מאוד אישית על איך זה נראה, נשמע, מריח.
איזה ריקוד משתולל כזה שמתפרש על כל הרחבה. כזה ששם קצוץ על מה כולם חושבים. על איך זה נראה. כזה שלרגע נוסק לשמיים מאד פרטיים.
כמו תמיד בכל מה שעשיתי עד היום מלווה מקהלה את מעשי. מקהלה שנזכרת לדאוג כשמתאים ונוח לה. על פי תפיסתה. מקהלת עורבים קרקרנים שלא עשתה את העבודה כשהייתה אמורה לעשות וכעת מה שנותר לה הוא לקרקר את עצמה לדעת. קירקור מיותר. בזבזני. ואין לי אלא להצטער שאלה פני הדברים. להביט אחורה ולהגיד… נו מה שאמרתי קודם!
ויש את רקדניות הבטן היפות שלי, אלה שבלעו צפרדעים, אומי ברגים וכמה חלקי חילוף של מכוניות תוצרת סין בשבילי. עמדו איתי בתלאות הדרך. מיצמצו לא פעם בבהלה, נעתקה נשימתן ובכל זאת. בכל זאת.
במחזוריות קבועה. כמו הטבע. חג ומועד. פתיחת וסופשנה. ימי הולדת. לילות ארוכים.
משנה לשנה הצלילות הולכות ומשתכללות. אני פוקחת עיניים במים. אני צוללת בחן. ומגיחה. מי הבריחה שלי ואויר היומיום משתווים.
ים האין ויבשה יציבה משיקים. ואני יודעת. לגמרי יודעת שיהיה בסדר.