למסיבה הצנועה במרפסת (בכל זאת, היא רק בת שנתיים), הגיעו עשרים מחברי המשפחה הקרובים ביותר.
ערכנו שולחן לטבעונים, שולחן לצמחונים, לקרניבורים ולילדים. סידורי ישיבה, מפות ורודות, מפיות תואמות ומרכזי שולחן. יומולדת ביתית וצנועה, כבר אמרתי?
פרץ של נוסטלגיה קרא אותי לחגוג יומולדת כמו פעם, כשאנחנו היינו ילדים. כך פצחנו במשחק החבילה עוברת, מבוגרים וילדים כאחד.
ההפתעה נפלה בחיקה של סבתא פניני, שלפני שהספיקה להבין מה בדיוק קרה, ילדת היומולדת חטפה מידיה את המתנה וצעקה "זה שלי".
במחשכים, מבלי שאף אחד יידע הכנתי פיניאטה צבעונית לילדים. כל הלילה גזרתי, ערבבתי והדבקתי ניירות קרפ עם עיסת קמח.
מובן מאילו שהילדים התלהבו מהעניין; להכות עם מחבט בכדור, בעיניים עצומות. זה סוג של לונה- פארק עבורם.
הילדים התחלפו, העיניים התורניות כוסו, צעקות שמחה, והבזקי מצלמה. לאחר שתי הנפות- מקל, נשברה השנדלייר וגשם של זכוכיות שטף את המרפסת שלי.
הפיניאטה, עדיין נשארה במקומה.
הילדים שוב התחלפו. הנכדה התורנית הניפה את המקל גבוה- גבוה והנחיתה אותו בכל הכוח על הראש של סבתא פניני.
סבתא פניני צעקה: "יימח שמם של הגרמנים", נפלה ולקחה יחד איתה את הפיניאטה.
ממתקים וסוכריות התפזרו לכל עבר ודודה מזל צעקה: "קולולולו" כמו בבר מצווה של אליקו.
עזרנו לסבתא פניני לקום והיא התחילה לצעוק עלינו בגרמנית. לא ידענו מה לעשות, אז מההלם נתנו לה ממתקים מהפיניאטה, שתרגע קצת. בדיוק אז הגיעה כלת השמחה וצעקה "זה שלי, שלי" וחטפה את החטיף מידיה הרועדות.
זמן מעולה להוציא את העוגה.
הדלקנו נרות, שרנו שירים והרמנו את ילדת היומולדת על כיסא פעמיים ואחת לשנה הבאה.
אבל אז היא צעקה "עוד פעם".
אז הרמנו אותה עוד שלוש פעמים.
ואז היא אמרה "עוד פעם בבקשה"
אז הרמנו אותה שוב.
ואז היא צחקה צחוק מאוד מרוצה, אז הרמנו אותה שוב.
אני לא מכירה אף יומולדת שהרימו בה כל כך הרבה פעמים בת שנתיים. אפילו אם מוסיפים אחת לשנה הבאה.
לכל המודאגים, לסבתא פניני שלום.
תמונה באדיבות ימית ענתבי חזן- מנהלת מתוקים בעיניים
