סבתא-פוסט על אובדן וגעגוע

נובמבר
יש משהו מנחם בסתיו של תל אביב.הרחובות קטנים.בתי הקפה מאירי פנים.לבנים.הבתים מכסים ,כמעט עוטפים את האנשים.
משהו בי מפעפע.מרגישה התרגשות..הנוף נקי והשמש מלטפת,חמימה וטובה.רחוצה אחרי הגשם הראשון.שמש של תחילת החורף.אין במילים די צבע לתאר את הריח את הצלילות של האוויר.
אף שכבר חלפו יותר מעשרים שנים עדיין אני יכולה להיזכר בברור במראה של אותה דרך מן הקיבוץ לעיר הגדולה.
הגשם הרך שטף את אבק הקיץ מן השדות והבליט את הירוק העמוק,הרענן
רוח נובמבר הנידה הלוך ושוב את העשב הגבוה
עננים ארוכים וצרים קפאו במקומם מחוברים אל השמים הגבוהים.הבטן רחשה דבורים קטנות והדבש נארג זהוב ורך.
הזיכרון הוא דבר מוזר מאין כמוהו.בשעה שהייתי בתוך הדרך ההיא בתוך אותו הנוף לא הקדשתי לו טיפת תשומת לב.חשבתי על עצמי.על סבתא.האהבה אליה העמידה אותי במצב מסובך להפליא.לא נותר לי עודף רגשות להקדיש לנוף.
עכשיו ,הדבר הראשון שעולה וצף בזיכרוני הוא תמונת אותן שדות,ריח העשב מבעד לחלון המכונית,הרוח הנושאת בכנפיה שמץ של קרירות.נצנוצי אור השמש,חבורות של כבשים,זוג ציפורים צבעוניות..
אלה הדברים המופיעים ראשונה ובבהירות רבה אך אותה תמונה ריקה..ריקה מאדם.
סבתא כבר איננה.
אני נשענת על המעקה הלבן בחדר הירוק של בית החולים.הכל דומם.
אני בת שתים עשרה לערך כבר קיבלתי את הוסת הראשונה וסבתא שלי מתנדנדת בין החיים לבין סופם.
סבתא.חמה ומחבקת.העניים מצטמצמות מבין הקפלים מחייכות
בכל ביקור הייתה שולפת מבין השדיים הענקיות שלה שקית צימוקים ונותנת לי.רק לי מכל הנכדים.סבתא.דג מלוח שמנמן בבצל ולחם שחור.סלט מלפפונים קטן קטן וסיר מרק העוף מהביל על הכיריים..סבתא
המוות כחלק מהחיים.באותו יום שסבתא הלכה לעולמה הבנתי שהמוות אורב בפינות חשוכות ופשוט תופס אותנו.
עד לאותו רגע חשבתי שהחיים בצד אחד והמוות בצד אחר.לא שייך,לא קרוב,לא נתפס.
עד אותו הרגע.סבתא מתה והמוות נכלל בעצם הקיום שלי.המוות באותו זמן נגע גם בי ועד עכשיו עומד בי אותו הטעם.גוש חלול בתוך ליבי.
הבוקר ההוא
נסענו לתל השומר,סבתא בסכרת,המצב בכי רע
אפשר להרגיש את הסוף.אני זוכרת את הזמן המתרגש סביב הבת -מצווה..לא יודעת שבעצם באתי להיפרד….
אמא ואני חוצות את הדשא הארוך-הוא נוצץ כאילו השקו אותו זה הרגע,רענן.גם דודה יודית איתנו..צועדות מהר,בבהילות.הפנים של אמאשלי חיוורות,מתוחות ושל דודתי מקומטות מלחץ
אפשר להריח את הפחד.חוצות את הדשא.שמש חורפית,הספסלים ריקים,בכניסה ליד המודיעין יושב זקן וממלמל שיינע מיידלע,שיינע מיידלע..(ילדה יפה,באידיש)אני יכולה להריח דוק של שתן ,נפטלין ובדידות
נכנסות.הלב שלי קופץ פתאום.אני מבקשת לשירותים.הן נעצרות.אני מספיקה לראות את העווית בפניה של דודתי..אני מעכבת אותן.הן רוצות לסבתא.."מהר"אמאשלי מסננת בפנים מודאגות.הדודה שלי מכווצת את העיניים ועושה פרצוף,אוטומטית אני שולחת ידיים במהירות ובודקת אם הקוקו אסוף ומתוח יפה..
נכנסת.במראה ,העיניים שלי ירוקות ועצובות.על הלחי שבילים שהתייבשו,בחלון ירוק
יוצאות.הן עומדות.דודתי מקרטעת מרגל לרגל.
ירוק .הכל ירוק.הציור של זריצקי על הקיר.הירוק.העיניים שלי.הדמעות.באוויר מתח וריח של בית חולים.
הרוח לוטפת בפנים,הגגות שותקים ,אור הפנס חיוור,התריסים מוגפים,הנפש ערמומית..פעם בוכה,פעם צוחקת,.רוח בחלון,קטעי תמונות,צלילים,בשמים פרועים כוכבים.כוכב צהוב,עשן,רכבות…מחשבות,מוזרויות,חמסין וכובע צמר אדום
.."שכב נא בני,שכב במנוחה…אל נא תבכה מרה..",מילים שנחרתות בזיכרון,ריח,הים נסוג,כתם אפור,ימי תמוז..תאנים.תפוזים..השעות שהאור רפוי והלב פרום בקצוות..מתגעגע