שבת בבוקר,
מבט ראשון בחלון מבהיר לי כי הגשם של אתמול עבר, חלף והשמש שוב שולטת במרומים.
אני עדיין מתפנקת לי במיטה. עייפה, קשה לי לקום. עבר עלי שבוע עמוס, מעייף, יוצא דופן ומהנה מאוד.
הייתי במופע מחול של להקת "ורטיגו", השתתפתי כמובן במפגש "סבא-סבתא" בעזריאלי, ראיתי את ההצגה "קוויאר ועדשים" בביצוע של להקת שחקנים חובבים, אנשים בגילי שיצאו מהכורסא הנוחה שבביתם ועלו לקדמת הבמה להפגין את אהבתם למשחק, במסגרת חוג קולנוע שאני משתתפת בו כבר מספר שנים ראיתי סרט נפלא בליווי הרצאתה של רחל אסתרקין האחת והיחידה, שמעתי גם את הרצאתו של קובי מידן על חייו ויצירותיו של בוב דילן האגדי ולקינוח, והקינוח תמיד הכי טעים, הייתי בהופעה של חוה אלברשטיין ושלומי שבן.
אחרי יומיים אני עדיין עטופה בעונג קולה.
את חוה אלברשטיין אהבתי תמיד, אף פעם לא יצא לי לראותה בהופעה חיה, נהניתי רק מקולה המופלא.
בהופעה היא שרה שירים אותם שמעתי בפעם הראשונה והם נפלאים לא פחות משיריה הישנים המוכרים והנפלאים אותם שרה בעיבודים חדשים, פרי כשרונו של שלומי שבן, שהתגלה לי כנגן פסנתר נפלא, וירטואוז וגם זמר שאת קולו המלטף בא לשמוע עוד ועוד.
חוה אלברשטיין בת השבעים ושתיים, נותנת הופעה של קרוב לשעתיים. היא לא רק שרה, היא חיה את השירים, היא מספרת סיפור, כי הרי בכל אחד משיריה יש סיפור, היא יודעת לגרום לצופים בה, לצחוק, להצטמרר וגם להזיל דמעה.
אלופה.
קצת יותר מדי לשבוע אחד והרי כל זה בנוסף לפעילות השוטפת, אז מה הפלא שאני עייפה?
השבוע היה צפוף ועמוס ומהנה, אבל זמן למנוחה עדיין לא הגיע כי הילדים מגיעים לארוחה והשולחן עוד לא ערוך.
לנוח אפשר יהיה אחר כך.
מי ייתן ויהיה לי כוח להמשיך ככה….. ולהיות עייפה.
