במשך השנתיים וחצי בהן אני כותבת אחת לשבוע את הפוסט שלי, לא ויתרתי אף פעם, לא לעצמי, ולא לכם, קוראיי. אלו מכם שמכירים אותי אישית, כאשר אנחנו נפגשים באקראי, ואתם לא מוכנים, וכפי הנראה זוכרים לי את עברי ה"מורתי", מיד אומרים לי "טרם הספיקותי", ומספקים הסבר משכנע. ולאחרים, אלו שלא מכירים אותי באופן אישי שאני שמחה לדעת ש"אתם שם", או ליתר דיוק "כאן.
לכן, לרגע לא חשבתי שאוותר, ודווקא השבוע לא אכתוב, רק שאלתי את עצמי: "על מה בעצם אכתוב?"
המציאות האובייקטיבית בדרכה המוזרה משתנה לא רק מיום ליום, אלא משעה לשעה. אם לפני שבוע, התעקשתי להמשיך בכתיבתי האישית תוך התבוננות שקולה במתרחש סביב, הרי שהשבוע, כמו כולם, גם אני בתוך "המצב". צופה בשידורים, מקשיבה למומחים, עורכת רשימות, מעדכנת מלאים, קונה מצרכים, ומנסה להבין לשם מה צריך שיהיה בבית כל -כך הרבה נייר טואלט.
"אז מה בעצם אני יכולה להועיל או להוסיף לכם?" הרהרתי לעצמי. הרי עצות חכמות (או מטופשות) אתם מקבלים מכל הכיוונים. את השכל הישר שלכם אתם הרי מפעילים, ומחפשים ומוצאים פתרונות עכשוויים ועתידיים לדברים שמעולם לא חשבתם שיטרידו את מוחכם או את מנוחתכם. דברי הפחדה, שמועות ונבואות אפוקליפסה יש לכם מספיק משלכם. רשימות של חומרים ומכשירי פלא להתמודדות עם המצב, במחיר מציאה כזה או אחר, כבר רכשתם. ואת כל הבדיחות והתמונות המצחיקות שרצות ברשת, מן הסתם כבר קיבלתם, ואף העברתם.
מה יילד יום? באמת אין לאף אחד מאיתנו צל צילו של מושג. ואם עשינו בזמן את כל מה שיכולנו, או היינו צריכים לעשות, נדע כפי הנראה רק בדיעבד.
ממרום שנותיי (איך שלא מסתכלים על זה, אני כבר בקבוצת הסיכון) הבנתי שככל שהשגרה משתנה, ונודה על האמת, היא מאוד משתנה, צריך לדעת לשמוח ולהתמקד בדברים הטובים שבה. אחד הדברים הטובים בשיגרה שלי זו הכתיבה, והידיעה שאתם, קהל קוראיי ממשיכים לחכות לי שם, משמחת וממריצה.
כמו כל הגנרלים בהיסטוריה, גם אני טובה מאוד בלהתכונן למלחמות שכבר היו, או לכל הפחות, לספר עליהן. המלחמות, כמו המגיפות, חכמות מאיתנו, ו"מביאות אותה כל פעם בהפוכה". אז מתאים לי לספר לכם עכשיו סיפור קצר מאחת המלחמות הקודמות שנלחמתי בה (תכלס, תכף תראו שממש נלחמתי).
האווירה של ההתארגנות, חוסר הוודאות וההסתגרות בבתים מחזירות לי את המחשבות על מלחמת המפרץ. הייתי אז אמא צעירה לשתי בנות, ומחנכת כיתה בתיכון האזורי, בבטלה כפויה, בעקבות הוראות פיקוד העורף. אם אתם זוכרים, עד שסאדאם התחיל להעיף טילים, ישבנו צייתנים ומסוגרים יומיים בבתים, וחיכינו לראות מה יקרה, והאם יגיע סוף העולם, או עוד לא.
אני סברתי שעוד לא, כי היה לי הרבה זמן להתאמן על התשובה. כל בוקר עד ליום שבו הוחלט להשבית את מערכת החינוך, כשהגעתי לבית -הספר, נשאלתי על ידי 30 התלמידים בכיתת החינוך שלי, וגם בכיתות האחרות "מה יהיה?" נשבעתי להם, כשידי האחת אוחזת בערכת האב"כ התלויה על כתפי, הטרנזיסטור המאולתר שארגנתי בידי השנייה, מתבוננת על מצב ואיכות ההדבקה של סרטי ה"מסקינטייפ" על יריעות הניילון על החלונות הרחבים בכיתה, שעוד לא. בביטחון שעד היום, אין לי מושג מאיפה שאבתי, אבל הקרנתי.
כל עוד נאלצתי לתמרן בין העבודה לבית, לא היה לי קל. מרגע שהוכנסו ל"סגר מרצון" ונשארתי עם בנותיי בבית הוקל לי. לשמחתי לא הייתי לבד עם בכורתי בת החמש, ואחותה בת השנתיים וחצי, אלא גם עם אחותי הצעירה ממני, שהיתה חודש אחרי לידה, עם התינוקת המתוקה שלה. בעלה היה במילואים, וחששנו יחד, שכל רגע גם בעלי יקרא לדגל. ערכנו אימונים איך נכניס את התינוקת לממ"ט האישי שלה, שהפעם האחרונה (וגם הראשונה) שראינו אותו היה בשיעורי האב"כ בטירונות. רק שהפעם התאמנו לא על בובה, אלא על תינוקת יקרה, אמיתית ויונקת, איך נכניס לפיה עם שרוולי פלסטיק בקבוקי פורמולה שהכנסנו לממ"ט מבעוד מועד.
באותו יום בו החלה ההמתנה הדרוכה בבית, אחרי שעה או שעתיים, שכלום לא קרה, והשמיים לא נפלו, התחלתי לחשוב איך בעצם אעביר את הזמן. בהמשך הקראתי לילה שלם את "מיץ פטל הארנב" עוטה מסכת אב"כ, לילדה בת שנתיים וחצי, שלא ממש רצתה לחבוש את הברדס (המסכה עם המפוח) שלה, נלחמת בה, שלא תסיר אותו. אמרתי לכם שנלחמתי? לא רק בה נלחמתי, אלא בקוצר הנשימה שחשתי, כי החיים האמיתיים מסתבר, לא נראים מחויכים כמו תשדיר הטלוויזיה שנועד להכין ולהכשיר את העם להתמודד בגבורה.
אבל לא על זה הסיפור היום, הסיפור של היום, הוא שתמיד אהבתי לסרוג, ותמיד לא ממש היה לי זמן לעשות את זה. גם באותו חורף, ממש כמו בחורף האחרון, קניתי צמר יפה, ותכננתי מה אסרוג לבנותיי. תכונה שאני ממשיכה ומתמידה בה, רק חושבת על נכדתי. בארון הגבוה, במדף העליון, על יד השמיכות ששמורות ל"אם אולי נצטרך", וליד מצעי היחיד ל"אם יהיו אורחים" או לאירוע חירום שאצטרך להלין בבית 70 אורחים, קרוב לארגז עם קלסרי הסיכומים מהתואר הראשון, שמעולם לא שבתי ופתחתי, מונחת גם שקית של גלילי צמר צבעוניים ורכים, ומסרגות בכל המידות והגדלים, כי ראשית אני לא עומדת בפניהם, ושנית, הרי יום אחד יהיה לי זמן.
בקיצור, בבוקרו של אותו יום מתוח במלחמת המפרץ, התחלתי לסרוג לביתי הבכורה סוודר בצמר לבן שמחליף צבעים, בו זרועים כתמי צבעי ססגוניים. אני לא יודעת אם בשל העובדה שהיתה רק בת חמש, או שהיום היה ארוך מאוד, או שהמתח הנורא באוויר חייב התעסקות מונוטונית כדי לשמור על השפיות, אבל היום נגמר עם סוודר מקסים, שזה לכינוי האלמותי "סוודר סאדאם חוסיין". אם תחשבו על זה, זה לא היה שם כל- כך מקורי. לאורך שנים רבות ככה התנהל ברפת של סבא וסבתא שלי בנהלל, נושא קביעת השמות לעגלות שנולדו. כל אירוע חשוב בלוח השנה, או אורח שביקר, הונצחו בשמה של עגלה שנולדה באותו זמן, למשך שנים ארוכות.
לא רק הכינוי היה אלמותי, אלא גם הסוודר, שעבר מהבת הבכורה, לאחותה הצעירה, ואחריה לבת- הדודה (זו שאך נולדה), ואולי לעוד ילדים בהמשך (מצטערת, איבדתי את המעקב, אולי נכון היה להפעיל את האמצעים האלקטרוניים של השב"כ לעלות על עקבותיו). שמו של הסוודר תמיד עורר פליאה באוזניי כל שומעיו, שכן ניכר פער בין מראהו לשמו, בטח ככל שהתרחקנו מהאירוע, אבל לא היה שם ראוי ממנו.
אז במסגרת הדברים שאני אוהבת לעשות, נראה לי שהנה הגיע יומה של השקית הדחופה במרומי הארון, ואני אתחיל לשבת ולסרוג. הנכדה בטח תשמח לסוודר של סבתא, אם לא לחורף הזה, אז לפחות לחורף הבא. ואתם יכולים להתחיל לחשוב יחד איתי, אילו שמות ראויים ומקוריים יינתנו לתוצרים (זה סוג של חידון, ובדיקה שקראתם את מה שכתבתי עד הסוף).
מחשבה נוספת שעולה לי ככה, תוך כדי כתיבה, היא שאולי בעצם אתחיל לסרוג מסכות לכיסוי הפנים בפני הנגיף. ראשית, כי כפי הנראה יש מחסור אמיתי בכאלו. שנית, כי אקפיד לעשות שילובי צבעים כאלו, שירחיקו כל נגיף סורר, ושלישית, כי אם לא ננסה לצחוק מהסיטואציה, נבכה.
אבל מה שבאמת רציתי לומר, זה: ראשית, כוחות ואהבה לכל האימהות שעושות כיום את המשימה הקשה ביותר, לתת לילדיהן תחושת נורמליות ושפיות, במציאות שמשתנה כל רגע ומאיימת. שנית, להגיד ממרום שנותיי, גם זה יעבור. ובעיקר, עד שיתבהר הערפל, תתמקדו בלעשות טוב, ובמה שעושה לכם טוב. כל השאר, כפי הנראה בסופו של דבר יסתדר.
______________________________
תמונות:
תמונה 1:סריגה בישראל-תל אביב הקטנה, שדרות רוטשילד מתוך הערך "סריגה" ב"ויקיפדיה".
תמונה 2: אמנם בחדר האטום בבית, ולא בכיתה, אבל זה לא נראה שונה בצורה משמעותית.
תמונה 3: הבת שלכבודה נסרג הסוודר-יערה. באלמנט משולב שמייצרים רק מצבי חירום, היא גם אחזה במסיכת האב"כ, גם התחפשה בתחפושת פורים ל"לילי הנמרה" מ"פיטר פן", וגם חגגה יום הולדת חמש. כל כך רציתי למצוא תמונה שלה ב "סוודר סאדאם חוסיין", או של אחותה או בת-דודתה. חיפשתי בכל האלבומים, כי זמן הרי יש לי עכשיו. מאוד נהניתי מהתהליך, אפילו מצאתי כל מיני אפודות וסוודרים שסרגתי, והמון שמלות ובגדים שתפרתי, אבל את הסוודר לא מצאתי.
תמונה 4: נועה, שיחסיה עם הברדס האקטיבי שלה היו יחסי אהבה-שנאה.
תמונה 5 :מתוך הכתבה "מעשה במסרגה" במגזין העיצוב "הדירה" adira.co.il
תמונה 6: סאדאם חוסיין בכבודו ובעצמו. צילום של איי פי, מתוך כתבה של ynet מ 3.6.17
תמונה 7: כל מה שכדאי לדעת על צמר לסריגה-אוה מרכז התפירה. eva-tfira.co.il
