סבתא יוצרת!

 



כמי שיש לה כבר כמה שנים טובות על הכדור הזה, תמיד נחשבתי מקורית ויצירתית, אולי ספונטנית ובעלת חוש הומור.
שנים שאני מזוהה בתור עיתונאית יוצרת, חוקרת, ודי מרוצה מהכתבות שליוו אותה במהלן, שלא לדבר על השנים שהתייצבתי בחדר המיון בבלינסון עם תעודה כשרה למהדרין של "מזכירה רפואית," משם יצאתי בעוון התנהגות טובה אחרי 20 שנה, עם תואר מזכירת מחלקת ניתוחי חזה ולב, צוות חירום של חדר המיון, ואין ספור חוויות.
טסתי בעולם, חוויתי חוויות, סיקרתי אירועים עוצרי נשימה, וזמן רב היה תלוי על צווארי צלם זה או אחר שנקרא "צלם המערכת". לא פעם תפסו אותי עומדת ומביימת תמונה שתצא הכי טוב, ו"כנס לפריים או אל תצא לי מהפריים" היה מונח שקרוי על שמי.
לא אחת שמעתי את עצמי מלמלת (לעצמי אם תהיתם) – אולי פעם אחת תנסי לעשות משהו בעצמך, משהו שכוללם יתפעלו ויגידו "וואלה, יש לה גם את זה".
מיד תבינו שכנראה זמן רב שחוסר תשומת לב שטף אותי, במיוחד אחרי התמונות שצולמו ללוח שנה בהן נראיתי זוהרת מרחפת בשדות קוצים, מטפסת על אופנועים, ומנופפת למשאיות חפות מפשע לשלום ולא להתראות.
והנה הגיעה השעה, כחברה וותיקה במערכת "סלונה", צדה עייני תכתובת על פרויקט בהתהוות העומד להפוך אותי (באם אזכה, אלוהים שלי זה הרגע לבקש אותך גם את זה אני רוצה..) לאחת שמבינה עניין, וכך אני הולכת ביג טיים להעניק לנכדי התאומים בני השנה מתנת יום הולדת שלא חלמו עליה, אלבום משלהם.
בואו נפתח את זה: יש לי בבית – טפו טפו, חמסה חמסה ואני לא מאמינה באמונות, ששה נכדים, כן ירבו הלוואי אמן (אבל לפי ההודעות המשודרות בווטאפ המשפחתי תשכחי מזה חוה). שניים זכרים (מאוההההההבת בהם) גדולים, נכד ונכדה בין רבע לכמעט שש, ועד כמעט ארבע, שקיבלו גם הם מתנה של אח ואחות, שהופ הופ טרהללה מלאו להם שנה וקצת. נכד ראשון מתקתקים אלבומים שלמים, נכד שני, גם, והשאר, נו, תחפשו במחשב – זה המודה היום.
אז הנה בבקשה – נבחרתי. החלטתי לתעד אותם בשושו, חשאיות כדי להביא את התוצאה בהפתעה שלמה. תראו שגם אני מסוגלת. וכך התחפשתי לבלש: עושה קוקו ונעלמת, מחפשת פוזה, משוחחת עם עצמי בחיפוש זווית כזו או אחרת, ספונטניות, ואפילו ניסיון לזרוק אותם באוויר בלי לתפוס כמעט – הכל כשר בשביל תמונה טובה.
כששאר בני הבית החלו להתלחש שמשהו לא טוב עובר על סבתא בדיוק כשהיא עם הקטנים, סיננתי לעצמי חכו חכו לתוצאות, אבל הם חשבו שאני או זקנה מרירה, או סתם אחת שמחפשת תשומת לב דרך הקטנים.

תהליך היצירה

זה בעצם החלק הכי קשה, מה טוב יותר, מה עדיף? אולי זאת? לא זאת הרבה יותר מתוקה? אבל אולי עם האחים והאחיות? בני דודים? לא השבתי לעצמי באסטרטיביות, אן דן דינו , ויש! וכך דשתי, ודשתי ודשתי ודשתי.
ונסחפתי, תהליך היצירה הוא קלי קלות. גם לאחת כמוני. כאן זה כבר כייף גדול – איורים, חלוקה לצבעים. אני מוצאת את עצמי נהנית, צוחקת עם התמונות, נצמדת לכל חיוך, נזכרת, חולמת, אוהבת, מתגעגעת, מרגיש לי כל כך חווייתי. אין כמו חווית יצירה כזו.
מצאתי את עצמי משוחחת אתם, תוך כדי, על הזכרונות האלה. הנה הם פצפונים, יו כמה שאתם קטנים, מה זה לא מאכילים אתכם?!
ואז אני המפתיעה נתפסתי על חם: כלתי אמם שתחיה נחתה כאן במפתיע, ולא נותר לי אלא להפעיל את קסמיי ולהתחנן בואי הנה בואי לכאן, ויאללה באמש'לך תבחרי, אני בכלל הסבתא כאן שיהיה ברור!!
והיא כל כך התהלבה ומי אני שלא אתן לה להתרפק בזיכרונות, יאללה לכי על זה, זאת אומרת בואי נלך על זה כי זה מקסים, ומומלץ.
אז הלכנו. שתינו התיישבנו, ונזכרנו, ומחינו, וצחקנו…..
 

סוף טוב הכל טוב

שתיים סבתושות נלחמות על אחד "אלבומי" מדהים שהגיע כמתוכנן. אבישג ויהלי ,לא כל כך הבינו על מה המהומה, ולמה סבתא חוה מבקשת את האלבום קודם, וסבתא איבון אומרת תראי לי, וסבתא חוה אומרת עוד דקה יו תראי איזה יופי של תמונה! ואז יהלי ואבישג זיהו עצמם בתמונה, הרימו קול צעקה, ולא עזרה צפירת הרגעה בצורת  במבה, או כל צעצוע שהיה בסביבה – חיש קל פיסקו רגליים והושיטו ידיים. בני שנה וקצת? כמו הכי גדולים, זיהו עצמם בתמונות ובין הדפים, חייכו, צחקו, ליטפו, ואחר כך היינו צריכות הסבתאות לחלק את הזמן גם איתם.
ולמען הגילוי הנאות, אם אתם  עדין מחפשים את "אלבומי" אז  כשתבואו לבקר בשבת תמצאו אותו אצלי.
 
הכתבה נערכה בשיתוף אלבומי