נסענו לים

"לא- צ'ה" נשכבה על האדמה עם הפרצוף בתוך החול ורקעה בידיים וברגליים. אנחנו, כמשפחה תומכת ומחנכת אפשרנו לה לעשות את זה עד שהשתעממה והלכה לשחק במשהו אחר.

הסערה שככה, הילדים העסיקו את עצמם, ובן זוגי ואנוכי זכינו לשתי דקות של שקט לצלילי חבטות המטקות וצרחות של אנשים שהותקפו על- ידי מדוזות.

בתוך כל הפסטורליה הזאת, הבחנו לידינו במשפחה אמריקאית טיפוסית עם מבטא דרומי כבד. אמא, אבא ושני ילדים שעל אחד מהם ניכר שהוא לקוח VIP של מקדונלדס.
הילדים מרוחים בקרם הגנה שנראה כמו שכבות של טיח וסומבררו, בשעת השקיעה.

לפתע, שמענו את האמא צועקת על הילדה: "How dare you רה- רה- רה", ושנייה אחר כך היא גררה את הבת שלה מהמים לחוף מהעורף של בגד- הים.
בן זוגי ואני החלפנו בינינו מבטים
האני הכועס שלי: "לאמא ישראלית זה לא היה קורה."
בעל: "איזה ברבריות."
אני בנחרצות: "אתה מבין, בכל העולם יכולים לשנוא אותנו, אבל אין על החום הישראלי, לטוב ולרע."
בעל חמוד: "את צודקת".

"אקסקיוז מי," פנתה אלינו הצוררת האמריקאית.
"אנחנו עוזבים את ישראל עוד כמה שעות, אולי אתם רוצים את המשחקים האלה?" היא החזיקה בשתי ידיה ערכת חוף ענקית שכללה דליים, כפות, מעדרים ומה לא. מהסוג הכי נוצץ ומפנק שרק אנשים שרואים את הים פעם בכמה שנים קונים.
"לא- צ'ה" מייד התנפלה בחיוך על כל המשחקים ורצה אל עבר השקיעה.
אני, מבעד לעיתון: "לא רעים דווקא, התיירים האלה."
בעל שרץ לשחק עם הילדים: "כיף להיפגש ככה עם אנשים נחמדים, אה?"

צולם באוטו עם חול.