'נסיכות לוחמות'-הכנת פאות לילדות חולות, וגם לילדים גיבורים.

הלכנו להכין פאות של נסיכות לילדות חולות וגם לילדים…
או, מה לי ולסריגה?

שתי ידיים שמאליות,

רצון טוב
שמחה בלב…
ו…הצליח לי.

אני משייטת ברחבי הפייסוש מדי פעם, מי לא עושה זאת?
אז לפני כשבועיים נתקלתי בהזמנה לאירוע, אחד מתוך אלפים שמוצעים ועולים מדי יום לאירועים בכל רחבי הארץ.

אבל האחד הזה צד את עיני.

בחורה צעירה – רותם עלימה, שלא הכרתי, סיפרה שהכינה פאות של נסיכות דיסני, לילדות חולות סרטן, ושהפאות התקבלו בשמחה ענקית. ואז חשבה שאולי תגייס עוד כמה בנות שיודעות לסרוג ושהן יכינו ביחד עוד פאות משמחות. "הכנת פאות בצורה של נסיכות דיסני לילדות חולות סרטן" היא קראה לו.

האמת, קנאתי בה, לא רק שהיא יודעת לסרוג, היא גם מתעלת את יכולותיה לעשייה מבורכת.

גם אני רוצה… אבל מה, ב"לסרוג" אני לא ממש טובה. (סיפור/וידוי, כמו שאתם כבר מכירים אותי… תכייף יגיע.) בקיצור אמרתי למה לא, ונרשמתי.

אתמול בבוקר, יצאתי עם חברה מוכשרת שלי לכיוון נמל ת"א כדי לקחת חלק במאורע הקסום הזה.

*****

אבל לפני שאספר מה היה שם, אספר על קורות לימוד הסריגה שלי.

ראשית אומר, שיש לי שתי ידיים די שמאליות: לא תופרת. לא סורגת. לא מציירת. לא מפסלת.

אבל יש לי לא מעט חברות מוכשרות, שכשאני צריכה משהו שדורש תפירה רקמה סריגה, אני פונה אליהן. ובא לציון גואל.

ועכשיו זמן הסיפור: נלך אחורה בזמן, לימי בי"ס יסודי, הכתה ההטרוגנית שלי שכללה בנים ובנות, הופרדה לשני חלקים ונשלחנו ללמוד מלאכת יד.

הבנים לנגרות והבנות למלאכת יד. ידע כל אחד את מקומו בסדרי עולם מבראשית (ולא לא למדתי בבי"ס דתי. חנוך ממלכתי לכל דבר ועניין.
כמובן שהתקוממתי, אני לא טובה בזה, לתפור לסרוג לרקום. לא רוצה ולא יכולה. אבל כלום לא עזר, בנים נגרות בנות מלאכת יד. וכדי עוד לעלות על כך, למסיבת הסיום של בי"ס התבקשנו הבנות לתפור ולרקום חולצות לטקס.

אז מה עושה תחמנית לא מוכשרת, את התפירה מעבירה לחברה, ואת מלאכת הרקמה, שהיא היא פאר היצירה, אני עושה עסקת חילופין עם לא אחר מאשר המורה להתעמלות, שרצה שאקח חלק ביום הספורט העירוני ואייצג את בי"ס, ואני סירבתי, באמתלה שאין לי זמן, אני צריכה לרקום, אז התרחשה עסקה, הוא ירקום, אני ארוץ ואקפוץ. וכך זכיתי להסתובב עם חולצה מושלמת במסיבת הסיום, ואם תשאלו את אמא שלי, לדעתי יש אצלה בארון, עדין, את החולצה ששמרה בגאווה, ואני לא רציתי לשבור את ליבה.

*****

עכשיו נעשה קפיצת זמן, די גדולה, ונגיע לטיול הגדול שלי להודו, ולא לא הטיול של אחרי הצבא, אלה טיול/מסע לסגירת 40 שנים של התרוצצות על כדור הארץ. נתתי לעצמי מתנת יום הולדת ונסעתי.

לא ידעתי לאן, עם מי ולמה. התחלתי להתגלגל, ומשהו שלח אותי לרישיקש. הכרתי חברים, לקחתי קורס יוגה מדהים, והתחלתי ליהנות מהמקום וממה שהיה ל'הודו לה' כי טוב' להציע לי.

באחד ממפגשי ארוחת הבוקר ב'לקסמן ג'ולה', פגשתי בחורה, ישראלית לשם שינוי, שספרה שהחליטה ללמוד סריגה, כאן בהודו. תהרגו אותי אם אדע לומר למה ואיך, אבל זה הדליק אותי ואמרתי שגם אני רוצה. ומי מלמד אותה? אז השיבה, שאין צורך שאוציא כסף גם אני, היא תלמד ותלמד אותי. חייכתי וקבענו. מחר בבוקר יוצאות לעיר לקנות מסרגות וצמר. כי ככה מתחילים.

בבוקר קמתי שמחה, לא הלכתי לשיעור היוגה אלא נפגשתי איתה, לקחנו ריקשה לעיר, נכנסנו בסמטאות השוק הגדול עד שהגענו ל"חנות" לצרכי סריגה.

החברה יעצה לי שאם קונים את הצמר לפי משקל ולא מגולגל, אז המחיר יותר זול, וממש לא בעיה לגלגל אותו, היא תראה לי. וזה מה שעשיתי.

שמחות, מלאות בצמר אדום בשקית, שבנו לאזור בו גרנו. התיישבנו בפתחו של המקום בו למדתי יוגה, כדי להמתין לשיעור הבא, והוצאתי את הצמר, החברה תפסה קצה חוט, משכה, ואמרה שהנה מכאן מתחילים.

וראה זה פלא, חבילת הצמר הפכה בשנייה ומשיכת חוט אחת, לפקעת קשרים מפוארת ובלתי ניתנת לפתרון.

אזי אז אמרה החברה שהיא חייבת לזוז, שאמצא את הקצה הנכון ואתחיל לגלגל ונפגש כשיהיה לי כדור צמר ונלמד. נותרתי לבדי.

התחלתי לחפש קצה חוט ולגלגל בסבלנות.

אם יש משהו ברור בהודו, זה שזמן לא חסר. המשכתי להתגלגל לי עם פקעת הקשרים הזו, ושוב לא נכנסתי לשיעור ונותרתי להמתין להרצאה שהייתה אמורה להתקיים בערב.

האור התחיל לרדת, ובכניסה למתחם עמדו שתי עגלות צ'אי, אחת מרופטת, ישנה ומלוכלכת אבל אצלה תמיד תור ארוך של שותי תה, והשנייה, נקייה מסודרת, חדשה וחדשנית, כשאור מעטר את חזיתה, התיישבתי ע"י זו של האור והמשכתי במלאכתי.

בעל העגלה הישנה, שהיה חביב וחייכן, הגיע ושאל באנגלית הודית מצחיקה שלמדתי להבין, מה אני עושה? עניתי… ואז אוסיף "Can I help You?" בשמחה השבתי, והוא התיישבת לידי שלח ידיים אל הערימה והתחיל למשוך ולהראות לי מה לעשות. עכשיו כשהיינו שניים, ניגש בעל העגלה החדישה ושאל שוב באותה האנגלית, מה אתם עושים? הסברתי שוב, ומיד נוספה השאלה: "Can I help You?", "כמובן", השבתי, ועוד זוג ידיים נכנסו לערמת הקשרים ועזרו למשוך ולגלגל. ואז הופיעה עוזרו של אחד מבעלי העגלות ושוב מה עושים ושוב ה – "Can I help You?"…

וככה אני הקטנה, עם ערמת צמר גדולה, מלאת קשרים, ושלושה הודים שלא הכרתי, ישבנו בחושך לאור פנס העגלה וגלגלנו…צמר.

ועד שנגמר השיעור, הייתה לי פקעת אדומה ומגולגלת מוכנה להיסרג.

אני אקצר בסיפור, אותה חברה שרכשה איתי את הצמר, בסופו של דבר לא לימדה אותי לסרוג. כעבור שלושה שבועות עזבתי את רישיקש עם זוג חברים שפגשתי בקורס, ברכבת לפושקר, מסע של 18 שעות נסיעה, בלתי נגמרת, כשלי תמיד קשה במעברים הללו.

ואיך מעבירים 18 שעות באותו מקום סגור צר וקטן? מחפשים פעילויות. מה לעשות…

אז כשהחברה למסע סיפרה שהיא סורגת והוציאה צמר ומסרגות, כדי להעביר את הזמן ובן זוגה התגאה כמה היא מוכשרת בזה, נזכרתי בפקעת והמסרגות שבתיקי ומיד הוצע לי ללמוד.

וככה ברכבת לפושקר למדתי להעלות עיניים, ולסרוג עמודים, ימניים ועמודים שמאליים. וזהו. אפילו להוריד את שסרגתי מהמסרגות אני לא יודעת.

*****

ונחזור להווה.

נרשמתי ל"אירוע" ואמרתי לעצמי, נלך, נראה מה אפשר לעזור.

יחד איתי וכמוני החליטו לא מעט אנשים להירשם לאירוע שפתחה רותם עלימה, והקבוצה הקטנה כבר כללה 600 אנשים שהתעניינו באירוע, ועוד 200 שכתבו שיבואו.

רותם מיד שינסה מותנים, אספה חברים ותורמים והצליחה להרים את האנגר 09 בנמל תל אביב, לשם תרוכז הפעילות בשישי בבוקר, זמן נוח לרוב האנשים.

במסגרת ים החברות הנכונות במקום ומזמן שלי, סיפרתי לחברה אחת שאני הולכת, ושביקשו שכל אחת תביא איתה 2 פקעות של צמר, אז היא שלצערה עבדה באותו הזמן, אמרה שיש לה צמר ושרק אבוא ואקח כתרומה בשמה, חשבתי כמה פקעות, כמה יכול אדם נורמלי להחזיק בבית, אבל יצאתי ממנה עם שק מלא של צמר.

חברה אחרת שסורגת בכישרון אמרה שהיא גם הולכת וקבענו לנסוע לנמל ביחד, למרות שאנו גרות במרחק הליכה, כי היא הביאה מחברות אחרות שלה, שתרמו ארגזים כדי שיהיה אפשר לאסוף ולהעביר את הכובעים והפאות הסרוגות.

וככה הגענו להאנגר, שעמד מסודר שולחנות, שולחנות פוזרו מסביב.

כל שולחן עמדה עבודה, תחנה בדרך.