"היא פסיכית אחי."
"וואייי, היא מטורפת, אל תתקרב אליה, מה אתה צריך את זה בן אדם?"
"תקשיב, היא לא בעניין שלך, היא משחקת איתך. למה היא עושה את זה, אתה שואל? כי היא פשוט יכולה ואתה מאפשר לה"
"תחתוך אחי, תחתוך, זה לא טוב לך. זה יעשה לך רע"
"היא תרסק לך את הלב לחתיכות. תתרחק ממנה כמו מאש."
זה מה שכולם אומרים לי, עם מבט אמפטי, כזה נו, עם העיניים של הכלבלבי? כזה. ולא רק הם, גם היא … תקשיבו.
"אני כל כך לא רוצה לפגוע בך, זה הדבר הכי חזק שאני מרגישה. צורך להגן על מישהו… מפניי."
אז מה עשיתי עם כל העצות הללו? חתכתי! כלומר בהוראה ישירה שקבלתי מהמוח שלי. זה שאני כל כך מעריך. זה שאני כל כך סומך עליו, שותפי הנאמן לדרך. באבחה אחת. אבל יש יצור נוסף בגוף שלי ויש לו חיים משל עצמו. זה שקוראים לו לב. והוא … חחח … הצחקתם אותו. נראה לכם שהוא שחרר? מה? הוא פראייר? אתם חושבים שבאמת אפשר לעבוד עליו בכזאת קלות?
אתם יודעים, לא לפני הרבה זמן כתבתי כמה דברים שרבצו לי בתוך הנשמה. דברים שנשארו במגירה והנה הגיע זמנם לצאת לאור. הנה זה בא.
"יודעים איך זה כשנשבר לכם הלב?
מכירים את ההרגשה שאין לכם חשק לאכול, לנשום, חיים על אוטומט במשך ימים, שבועות, חודשים ואפילו שנים?
אז בשנה האחרונה נחשפתי לבלוג, די מדהים. בלוג שמספר על מישהי שנשבר לה הלב, ביג טיים. מוזמנים להציץ. שווה
בכל מקרה, הבלוג הזה, וההתעסקות בזוגיות, כן רוצה, לא רוצה, מה אני רוצה, מנסע, לא מנסע. כל זה הביא אותי להכיר בעובדה. שבאמת באמת באמת, אבל באמת, כשאני מנסה לבחון את הבפנוכו של עצמי, לא ממש נשבר לי הלב אי פעם, הכי קרוב שאני יכול לדמיין קרה דווקא מזמן ועם מישהי שבכלל לא הייתי איתה בזוגיות. אהבת נעורי, זוכרים? האמת שזה קצת עצוב לי שאף פעם לא נשבר לי הלב. למה, אתם בטח שואלים? מה אתה מזוכיסט? זה לא כיף, אחי.
מסביר.
אם לא נשבר לי הלב, מה זה אומר על כל מערכות היחסים שלי בעבר? כולל מערכת יחסים אחת שארכה מעל חמש עשרה שנה וגם יצרתי דרכה חיים? לצערי כנראה זה אומר שאף פעם לא הייתי שם באמת, בפנים, בתוך הזוגיות. אולי זה אומר, שאף פעם לא באמת זכיתי לאהוב. עצוב, לא?
אז כן. אני רוצה שישבר לי הלב. יש מתנדבות בקהל?
טוב נו, לא באמת. אבל כן אני רוצה להיות בכזאת זוגיות, בכזאת מערכת יחסים שהלב שלי נמצא בסכנת התנפצות, בסכנת הכחדה. פעם אולי קראתי לזה פרפרים, קווץ' בלב, כאלה. אני פשוט יודע שכאשר ישבר לי הלב ואני מקווה שאדע מתי זה קורה, אוכל להגיד שגם זכיתי לאהוב …. ואז להתחיל לאסוף את הרסיסים."
עד כאן מה שכתבתי אז.
בנוסף גם נחשפתי לאיזה בלוג של בחור (מרים לו קצת, למה לא? כותב יפה). כתב פוסט ש … שממש, כאילו יצא תחת האצבעות שלי. קבלו: שריפה מבוקרת
לי פתאום היתה תחושה שיש מצב ואנחנו מדברים על אותה הבחורה. ציטוט:
"יש בה את השילוב המרתק בין ריגוש לסכנה. היא בחורה אימפולסיבית אבל חכמה, בוגרת אבל עם אנרגיות של ילדה. אמיתית אבל מלאה בחומות וסודות שבא לי לגלות. אחת כזו שגורמת למוח לרצות לברוח וללב להישאר"
יפה נכון? אבל כמו שכבר אמרתי, וכמו שהבחור מהפוסט נהג, התנהגתי כמו מבוגר אחראי, כזה שהמוח מפעיל אותו וחתכתי. אני אתגבר. הזמן ירפא. או כמו שאומרת אדל. כן כן, אדל, קראתם נכון.
Never mind, I'll find someone like you. I wish nothing but the best for you too.
[youtube hLQl3WQQoQ0 nolink]
קצת מדכא, לא? כלומר ההלללוווו, ומה עם הלב?
אז הלב כמו שאמרתי, לא פראייר בכלל, הוא נותן פייט רציני שם בזירה. על מה אני מדבר?
ממשיך …
פתאום קיבלתי תגובה אחרת. ערב. בית קפה. שחררתי את מה שאני מרגיש כלפי ידידה טובה שלי. היא לא אמרה לי. אתה חייב לשחרר. או טוב עשית כשחתכת. היא אמרה לי … אתה חייב להפגש איתה, לראות מה קורה שם. מה פתאום לשחרר? מה אתה דפוק? תמריא, תשרף, תרגיש. היא אמרה לי: אני מבינה אותה, אני מגיעה מהמקום שלה בדיוק. גם אני משחקת ככה עם גברים. אין מה לעשות? תרצה או לא תרצה, אתה חייב לשחק בחזרה.
זה כמו היתה הרמה להנחתה כי קשה כשהלב לא מקבל את ליטרת הבשר שלו גם מדי פעם. וכבר הרבה זמן המוח הנאמן שלי מדכא אותו בגסות. אז שוב שחררתי את הלב החוצה וממש כמו שחולד שחרר את הגוזל, גם הגוזל היה מבסוט מהחופש שניתן לו וגם חולד, בסופו של דבר היה מבסוט, כי הוא שחרר, אז גם במקרה שלי, חולד שכמותי … יצא לא רע. הלב קיבל את המנה שלו, את החופש שלו ואני חושב שהוא קצת נרגע, ואיתו גם אני, לביינתיים.