הילי בת חמש. היא הייתה בת יחידה כאשר עקבה בהתרגשות אחרי הבטן הגדלה של אימא. גם במשפחה כולם התרגשו מאוד: אימא, אבא, סבתא וסבא תיארו בפני הילי כמה אושר יביא איתו התינוק וכמה כיף יהיה לה. הילי ציפתה מאוד להולדת אחיה ובכל יום שאלה: "היום הוא כבר ייוולד, האח שלי?".
אחרי חודשים ארוכים של ציפייה, אפיק נולד. הילי זכרה היטב את ההבטחות: "תמיד יהיה לך עם מי לשחק ויהיה לך כיף, יהיה לך אח!". היא ביקרה את אימא ואת התינוק בבית החולים, ולאחר יומיים הגיעו הביתה – אימא עייפה ותינוק שלא הפסיק לבכות.
אפיק התינוק לא שיחק עם הילי. אימא ואבא שיחקו עם הילי הרבה פחות – הם היו עסוקים מאוד בטיפול באפיק הקטן. "נכון כיף לך שנולד לך אח?" שאלו האורחים. "איזה תינוק חמוד! עוד מעט הוא יגדל ותהיו חברים טובים", אמרו הקרובים. בינתיים, הילי הרגישה בעיקר בלבול ועצב – כאשר כולם אומרים לה עד כמה היא אמורה להיות שמחה, האם היא רשאית להביע רגש אחר?
בפגישה שלנו, שוחחנו על דובון צעצוע חמוד.
"מתי הוא שמח?" שאלתי.
"כשמשחקים איתו וכשמקריאים לו סיפור", השיבה הילי.
"ומתי הוא עצוב?" שאלתי.
"כשאימא ואבא אומרים לתינוק, האח שלו, שהוא חמוד", השיבה הילי.
"ומה היה עוזר לך להרגיש טוב יותר?" שאלתי.
והילי אמרה: "שיגידו גם לי חמודה". אני חושבת שהבקשה הנוספת שלה היא: "ושיפסיקו להכתיב לי איך אני אמורה להרגיש…"
ביקשתי מהילי לצייר את המשפחה שלה.
הילי ציירה את משפחתה. היא ציירה את עצמה, את אימא, את אבא ואת אפיק התינוק. אפיק, שבעת שצויר הציור היה כבר בן שמונה חודשים, צויר כשהוא שוכן לבטח… בבטן של אימא. אין זה מפתיע אם נזכור שילדים יחידים חיים בתוך מעין "חוזה פסיכולוגי", סמוי כמובן, ולפיו הם יענו על כל הציפיות של הוריהם, וההורים בתמורה ישמרו על המקום המיוחד שלהם: ילדים יחידים. עם הולדת הילד השני מופר החוזה הסמוי הזה. בציור של הילי אפשר אולי לראות את הגעגוע למקום שהיה לה – ילדה יחידה. כאשר הילי תרגיש כי מקומה במשפחה מובטח, היא כנראה תרגיש בטוחה מספיק כדי לאפשר גם לאפיק לתפוס את מקומו מחוץ לבטן של אימא.
מתן לגיטימציה לרגשות, שיח פתוח ותשומת לב אישית לילד היחיד שהפך לילד בכור, יהפכו את חוויית התרחבות המשפחה לנעימה יותר עבור כל החברים בה.
מתוך הספר שלי "תפקיד חייך".