שמעתי פעם שהחיים משולים לנהר, נהר שלעתים משנה את צורתו, מתרחב ונהיה צר, מגביר את הזרימה ואחר כך מאט ונח, לפעמים הוא רגוע ושקט ולפעמים שוצף וגועש, מתפתל, לפעמים צונח כמפל ולמרות המכשולים בשטח הוא מוצא לעצמו את הנתיב בו הוא יכול להמשיך לזרום לעבר היעד.
ואנחנו, ישובים בסירה קטנה, נישאים על מי הנהר הזה, מתמודדים עם השינויים, ומשתדלים לא לטבוע.
אהבתי את הדימוי.
שבת בבוקר, התעוררתי ליום חדש.
היה שקט מוזר סביבי. תיפוף רגליהן הקטנות של הילדות בדירה מעלי, לא נשמע ורק נביחות הכלבים שברו את הדממה.
עין תורנית נפתחה ושלחה מבט לעבר השעון, עדיין מוקדם, האור האפרפר שחדר מבעד לחלון נתן אישור לעוד כמה שעות שינה ואני שכל כך אוהבת לישון בבוקר, לא הצלחתי להירדם שוב.
לקום? – שאלתי את עצמי ובאותה נשימה שאלתי שוב – לאן אני ממהרת? מה מחכה לי שם ביום החדש שמתעורר ברגעים אלה?
הכול נראה אפוף עשן, אפילו קרני השמש המאירות לא מצליחות לפזר את הערפל.
מנגינה נפלאה של ציוץ ציפורים נשמע מבחוץ.
בדמיוני אני רואה את האופק, את הנוף המוכר והאהוב, השמח והמלא בצבעים עליזים.
רק צריך לקום, לשתות את הקפה, לצעוד כמה צעדים ולהגיע לשם.
הסירה שלי בנהר החיים ממתינה, מוכנה לצאת ולשוט לעבר האופק.
