יום לפני הטיסה כבר מתחילה לתהות מה בוער לי לחזור. חודשים של בכי וגעגועים כאילו נמוגו ברגע אחד וקיבלו תאריך תפוגה עם תאריך הטיסה. ומאותו רגע מתמלא החלל בתחושת זרות אחרת. איך לחזור בלעדיו ואחרי שיגיע, איך יהיה פה איתו. מוצאת את עצמי מתבוננת בו ותוהה מדוע אני בוכה בעצב שהרי אני חוזרת הביתה. ואז זה מכה בי ברכות נפלאה-הבית שלי זה הוא.
ביום הטיסה יוצאים מהבית בזמן, הכל ארוז, הכל מוכן רק דבר אחד חסר. מתי הוא מגיע?! הוא אומר שכך או אחרת זה רק עניין של עוד מספר שבועות. בעלייה לקומה השנייה, בביקורת הדרכונים, לא מסוגלת לעצור את הדמעות. מקנאה בכל אותם נוסעים שנפרדים לשלום בחיבוקים ובתמונות משפחתיות בעוד אני נאבקת בזרועותיי שעוטפות אותו ומסרבות להתנתק. הוא מזכיר לי לנשום עמוק ומלווה אותי בנשימותיו. חוזרת שוב לחיבוק נוסף. כל כך הרבה זמן חייתי בלעדיו ועכשיו יש לי כל כך הרבה להפסיד.
מחשבות מתחילות להתרוצץ; טיסות נעלמות, אוקיינוסים גדולים ואיים אבודים. מה אם זו הפעם האחרונה שאראה אותו? כדי שחלילה לא יהיו חרטות, אני אומרת לו שאני אוהבת אותו שוב ומודה לו על החיים החדשים שנתן לי ועל כל שעשה למעננו. שוקעת בפסימיות אפורה ומנערת ראשי באופטימיות מלאכותית שהרי ברור שתהיה לנו הזדמנות נוספת. ומתוך הנאיביות צומחת אותה הבנה שאף אחד לא באמת יודע איזה יום הוא יום שגרתי ואיזה יום לנצח ישנה את חייו. מזכירה לעצמי שיום טוב הוא זה שאני מסיימת איתו, גם אם בתלונות על היום שהיה.
במטוס לא עוצמת עין משך 12 שעות ואז עוד 4 בטיסת המשך קצרה. מותשת ממחשבות על איך זה יהיה. רצה היקום ובמושב לידי גבר נעים, סיטואציה דומה, יחסים בינלאומיים, משפחה בת שלוש שפות ושתי טיסות בלי שינה. את האישה ושתי הבנות השאיר בארגנטינה להמשך ביקור משפחתי והן יגיעו לארץ אחריו. בקונקשיין, כשנשתה יחד קפה, הוא יקריא באוזניי הודעה ממנה שמודה לו על טיול שכזה וקרבה שכזו ועל זה שאיתו הכל מרגיש בטוח. אם הוא יכול, היא מבקשת שישלח לה את ברכת הדרך. אני מחייכת, מזדהה, מתגעגעת בכל לבי אליו שאיתו הכל מרגיש בטוח וחושבת על התהילים שמונחים בתיק היד, בין הדרכון לארנק.
טיסת המשך מאירופה לארץ והמטוס כבר איננו דובר כמה שפות. הכל כבר בשפת האם וזה לטוב ולרע. הורים צעירים וילדיהם הצעירים עוד יותר ואני מלטפת את הבטן שיצאה בגאווה וחושבת שבקרוב מאוד גם אנחנו נהיה זוג צעיר עם ילד צעיר ונטייל בין שדות תעופה. ובתוך כל זה גם זוגות שיצאו לסופ״ש וחבר׳ה שחזרו מטיול שכולם חייבים לשמוע עליו, בעיקר על איך שלא הספיקו לעשן סיגריה ועיכוב בטיסה לא מוצא חן ביניהם. האמת הוא גם לא מצא חן בעיני אבל אני כבר הפסקתי לעשן.
עוד שעה וקצת לנחיתה, כשעה וקצת אחרי השעה המיועדת, הספקתי לישון מעט. מספיק כדי שיהיו לי כוחות לביקורת דרכונים. אני מסתכלת החוצה מהחלון ביום שמש בהיר ויפה מרגישה כאילו אלוהים בעצמו נשא אותנו על כף ידו. מתאמנת מחשבה-יוצרת-מציאות ומקווה שגם ברגע הטיסה שלו, יהיה מי שישמור עליו מלמטה ומלמעלה. הוא הרי לא יודע לקרוא את תפילת הדרך.
אני נזכרת בכל אותן מזרקות מהן ביקשנו בקשות תמורת מטבע של 25 פזו. לפעמים, כשביקשנו משהו גדול השתמשנו במטבע של פזו אחד. לפעמים רק הודנו לאלוהי המזרקות. הוא, שאוהב אותי כל כך ככה, בלי היגיון, מקפיד תמיד לומר ׳אמן׳ בסוף כל שיחה שלי עם המים. אני מקווה שאלוהיי המזרקות יימצאו בשבילנו גם כאן.
נוחתת בהתרגשות וממתינה למזוודות. יוצאת החוצה ושומעת מתוך ההמון קול מוכר קורא ״הנה היא״. אחותי רצה עם הקטן שלה על הידיים והוא מחזיק סוכריות כוכב ולב. מפגישות בטן הריון משותפת ומתפנות לחבק את אמא שמגיעה עם שלושה בלוני הליום וסלסלת במבה. לאחר מכן אפגוש את אבא שעומד עם צידנית ובה חומוס שהוא הכין במיוחד בשבילי. בחוץ יושבת אחותי הקצינה עם הנשק שדווקא ביום חם זו, בו נדחתה הנחיתה עד שעתיים, לא הורשתה להיכנס לשדה מטעמי בטחון.
נסיעה קצרה דרומה לקיבוץ שהוא בית, אותו אחד שעזבתי לפני כשנה. שם ממתינה לי עוד משפחה מרוגשת ודירה מקסימה שתהיה הבית החדש שלנו. את שולחן האוכל אבא יבנה, אמא תנקה את המקרר, אחותי הזו שהיא כמעט אחות תבדוק על שידת החתלה וכולנו יחד נשתול דשא וגם כמה עציצים.
וכשאגיע הביתה סוף סוף עם מזוודה מלאה בגדי חורף, יחכו לי בגדים חדשים, מגבות נקיות וחדר שינה שנועד רק לנו. האוכל האהוב עליי נמצא במקרר. הטלפון בבית יצלצל ויהיו אלו אותן חברות שאני מכירה מהבאקום וגם היום מרחק 14 שנה קדימה, נותרו כאלה. הנייד ירטוט ועל הקו משפחה נוספת שלי דורשת בשלומי ושולחת תמונה של הבצק מהפרשת חלה. הדוד מתקשר ומוסר שאוהב והוואטסאפ מרעיש בהתרגשות בלתי פוסקת. בלילה, שיחה עם האיש של ליבי ונשמתי שמוסר שלא חשב שכך יתגעגע ושהוא מוכן כעת יותר מתמיד. ובתוך כל זה אני נותרת נפעמת, מבורכת ואסירת תודה. אלוהיי המזרקות טובים אליי.
ועכשיו מנסה למצוא את המילים הנכונות לחוויה הבאה עלינו לטובה. הרי למילים יש כוח.
הוא רוצה לבקר בקפריסין ובטורקיה, אפילו חופי עזה מעניינים אותו. למה שלא יעניינו, הוא סקרן מטבעו, אזרח העולם, כשמו כן הוא, מלך מימיי המיתולוגיה היוונית. ואני רק חושבת איך לעשות לנו בית, איך לשמור אותו בטוח, איך להזדקן איתו וכך אולי אצליח להדביק את פער הגילאים. ואולי זה הורמונים או יומיים נטולי שינה או צרבת אופיינית או פחד אבל העיניים מתמלאות דמעות והלב מתמלא רצון שהימים שלי תמיד יסתיימו איתו, גם אם בתלונה קלה על היום שהיה.
