מתגעגעת אלייך

כן, אני יודעת. משנכנס אדר מצווה לשמוח.
מצטערת, אבל לא יכולתי ביום הזה לשמוח. לא יכולתי שלא לחשוב עלייך, אחיינית רחוקה שלי.
אז למרות שזו מצווה לשמוח, אני ביום הזה הרשיתי לעצמי, להיות עצובה. להיזכר, לתת לדמעות קצת לזרום ובעיקר להתגעגע.
הנה מה שקראתי באזכרה:
יפה ואהובה.
עבר הרבה זמן, וכאילו לא חלפה דקה. הפעם האחרונה שראיתי אותך עדיין בראשי, כאילו זה לא היה כל כך מזמן. כאילו את עדיין כאן. ולא נפרדתי ממך בעצם. אולי כי לא רציתי להיפרד. אולי כי לא חשבתי שצריך בכלל לומר שלום.
ישבנו בלילה, קצת לפני שהלכת לישון, את ואני. בבית גדול ומחומם בשיקאגו הקרה. מולנו מסך המחשב, את על הברכיים שלי, ואנחנו מסתכלות בתמונות. את רצית לראות עוד ועוד, הסקרנות שלך הייתה כל כך מלהיבה.
ישבנו ביחד  כאילו אין שלג בחוץ, ואין אף אחד רעב בעולם, או עצוב, או חולה. את ידעת שאת חולה, וכשהבנתי שאת יודעת הכל – זה היה לי מאוד עצוב.
העדפתי תמיד לחשוב שמבחינתך, את בדיוק כמו כל הילדים: עוד מעט יצמחו לך שערות חדשות על הראש, ולא תשובי יותר לעולם לשניידר הזה.
כמה שמחתי שכשהגעתי לשם פעם אחת לבקר אותך,אמרו לי פשוט: היא כבר הלכה הביתה.
אני, אופטימיסטית שכמוני, האמנתי שהכל יהיה בסדר. עוד קצת. עוד קצת תילחמי, ואז הכל יסתדר. ואת תוכלי ללכת לגן, כמו שכל כך רצית.
לא שוכחת שכשבאו האנשים לראיין אותך מעמותת משאלת-לב, כדי להגשים לך משאלה, היה לך ברור מה את הולכת להגיד להם. הכינו אותך מראש לומר שאת רוצה לנסוע לארה"ב, לבקר את סבא וסבתא והדודים. כששאלו אותך האנשים מה את הכי רוצה בעולם, בתמימות הכובשת שלך ענית פשוט ללכת לגן. כל יום רצית ללכת לגן, במקום עוד מחטים ועוד בדיקות, ורופאים שהם לא בשבילך. כך תמיד אמרת, כמו שלימדה אותך סבתא. פעם שאלתי אותה למה כל פעם שעובר איזה רופא או אחות ליד חדרך בבית החולים את אומרת זה? לא בשבילי. סבתא שלך הסבירה לי שהיא לימדה אותך להגיד ככה, שלא תחשבי שכל איש צוות שעובר בא לבדוק אותך ולהכאיב או לשאול שאלות מעצבנות.
ועם הזמן שעובר, והתמונה שלך על הקיר שכל בוקר נשקפת אליי אני אוהבת אותך יותר, וזוכרת אותך, ולעולם לא אשכח.
יפה, חכמה נהדרת כמו שאת.
תשמעי, בפעם האחרונה שראיתי אותך, לפני שכיביתי את האור ואת הלכת לישון, אמרתי לך לילה טוב.
לא אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך, כמה אני גאה להיות דודה שלך, וכמה את מיוחדת וחזקה. אז אני אומרת עכשיו.
ותדעי, איפה שלא תהיי, שאת חסרה לכולנו, כי כולנו ריקמה אנושית אחת חיה. וכשאחד מאיתנו, הולך מעימנו, משהו מת בנו ומשהו נשאר איתו.
כשסיימתי לקרוא שרנו לך את השיר הזה. הגדולה ניגנה בגיטרה ואנחנו שרנו. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
לפני שעזבו כולם נשארתי קצת לבד ליד הקבר שלך. חיפשתי אבן לשים על המצבה עם האותיות הורודות והפרפר. לא היה פשוט למצוא. כנראה שאבן זה מצרך מבוקש בבית הקברות הזה.
עמדתי שם עוד רגע לבד, הסתכלתי בכולם מתרחקים, והתגעגעתי אלייך.
[youtube iZ49hgrY7TY]