בסוף השבוע התארחנו בצפת. עיר הקודש.
כמה קדושה זרמה שם בסימטאות.
ואנחנו.
עם שקיעת החמה יצאו מכל החצרות המוני אדם. כאלו שנושמים את צפת בשגרה.
כאלו שבאו מהמרכז החומרי לספוג קצת קדושה מהאבנים ומהרוח.
וכאלו שהיו שם סתם. כי הם היו שם. כמונו.
לנוח.
התגודדנו יחד כל ההמונים לעבר ביהכנ"ס בנוסח קרליבך (בירב)
התמזל מזלנו ותפסנו מקום ! קו ראשון על הרחוב מחוץ לביהכנ"ס.
כשהשירה בקעה מהגרונות התחילו לנדוד לי המחשבות.
פעימות אחידות של לבבות שונים.
לבושים מלבושים שונים.ואף משונים.
שחורים. שחורים סרוגים. שחורים רקומים.
אורים.ותומים.
ואחד עם חמצוואר קשור על הקרקפת.
ופי מזמר ניי ניי ניי לפי הקצב ועיניי בורקות ובוחנות את החמצוואר.
הוא יכל להיות שחור אבל הוא לא שחור.
הוא צבעוני. הוא רק חמצוואר. לא כיסוי ראש.
כמה ליבי נוטה לרגש ולחסד ולרחמים
בראותי שיער אסוף לקוקו מבצבץ מחוץ לחמצוואר.
כמה מחשבותיי נודדות על ניתוח השחורים. והאורחים. מי קרוא ומי בן בית.
כמה קדושה יש פה במרצפות.
ושוב ניגון ועוד אחד.
ואז שתיקה. מזמור שקט.
וילדה אחת קטנה . עוד לא בת 5. שצעקה לי מעל הכתף של אבא שלה :
אמא, ה' הוא בן או בת ???
ואז מבוכה. וסומק בלחיים.
אבל בעיקר נחיתה.
לקרקע.
השחורים והלבנים והאורים והתומים
כולם שוכנים לי בלב.
ומראות עיניי הן בבואה. פרשנות.
ותפילה. תפילה על הציניות האופפת אותנו יום יום שעה שעה בחדרי ביתינו הכמוסים והגלויים.
וילדה קטנה שמפרה את השלווה ושואלת.
כי זה מה שעושים אצלנו.
מחפשים בתשובה.
הולכים בשאלה. חוזרים בלי תשובה,
ושוב מחפשים.
עם כיפה או חצאית עם שרוול או ציצית
כל אחד אסף לחדרי ליבו מהקדושה שהיתה שם.
ורק אני אספתי את המבוכה.
ונסעתי איתה חזרה הביתה.
