שוב חגים,תמיד שחוגגים שוב מרגישים שהשנה עברה הכל כך מהר ובעצם לא הספקנו שום דבר.
חוזרים להרגלים הישנים, הוויכוחים הקבועים .. "אצל מי עושים את החג?" "אני לא מקפיץ את סבתא אחר כך!" "בבקשה בואו נעשה בבית.. אצל דודה רחל תמיד יש קינוח פרווה" ועוד שלל משפטי מסורת.
אחרי שאני מסיימת להיות חלק מהוויכוח (הרי זה חלק בלתי נפרד מאווירת החג) אני נסגרת בחדר ונזכרת בפעמים הבודדות שהחג היה בשבילי ה-דבר.
שהייתי בת 5 והחגים עוד ריגשו אותי, אהבתי להתלבש יפה, לבקש מאמא לשים לי גם קצת סומק ומנג'סת שנצא כבר לאכול את הקניידלך של סבתא.
כל הנסיעה הייתי מתרגשת ,מחכה לראות את השולחן ערוך עם הצלחות קורנינג היפות של סבתא, נוסטלגיות ונצחיות.
הייתי מתרוצצת ומבקשת תשומת לב מכל מי שרק יכול לתת אותה ומתחנפת מהאהבה לסבתא שתביא לי ממתקים (כן, לפני האוכל מה הבעיה ?). באמת שהיה לי פשוט כיף, לא עניין אותי מי יקפיץ אח"כ את הדודה או הדוד ומתי הערב יגמר, רק רציתי שהוא ימשך.
עכשיו, 20 שנה אח"כ החגים לא מפתים יותר. כבר גדלנו, גם אחיי וגם אני והפכנו להיות מהסוג הזה שחושב ברצינות לשבת בבית בערב חג רק לא לסוע ולפגוש את כל הקרובי משפחה שאנחנו לא זוכרים את השם שלהם .
נראה שאפילו אבא מרגיש שכל העסק הזה כבר קצת כפוי ולעוס (ומאוס).
כל פעם מחדש בתקופה הזאת אני יושבת וחושבת, מה השתנה? לא הפסקתי לאהוב את המשפחה (או את הקניידלך של סבתא , שיהיו טעימים גם בעוד 50 שנה). אני לא צריכה להקפיץ אף דודה הביתה כי אין לי רכב לעשות את זה, אז מה קרה?
ניסיתי לפתח על זה שיחה עם אחי הקטן, מעניין אם המצב דומה גם אצלו.
"אני חושב שפשוט הבנו שוואלה, הם אנשים די משעממים"- לא נעים להגיד אבל יש מצב שזה אכן המקרה כן?
"אין לנו כבר מה להתרגש מסוכרייה על מקל או מחטיף שוקולד.. הם עדיין שואלים אותנו שאלות כאילו אנחנו בני 6.. כאילו.. אין על מה לדבר".
פתאום הבנתי שהם באמת משעממים, וזה כואב לי לדבר ככה. אף פעם לא הרגשתי שאני משעממת אותם או שהם מיצו את חברתי, והזמן שלהם יותר קצר משלי. טפחתי לו על הראש וירדתי למטבח לדבר עם אמא.
"נראלי בחג הזה אני אקפיץ את סבתא הביתה, אוקיי?".
