זה ממש לא מה שתכננתי לכתוב השבוע.
מה שהיה לי בתוכנית זה לכתוב על הגשמת חלומות. כבר היו לי בראש כמה משפטי פתיחה, וכבר מצאתי ויז'ואל מתאים.
אבל.
אבל אז החיים הופיעו, כרגיל. ויחד איתם השלושים באוגוסט.
לכאורה, השלושים באוגוסט הוא עוד תאריך. אבל רק לכאורה. השלושים באוגוסט הוא היום הזדוני הזה, שמתגנב אליך מאחור ומפתיע אותך בלי שאת מוכנה.
למשל, מוכנה ל-1 בספטמבר.
מאמר מוסגר:
אם אתם משתייכים לקבוצת האנשים השנואים האלה, שבשני ביולי כבר רכשו את כל הציוד לשנה"ל-תשע"ט (לפי הרשימה), שכבר הזמינו את ערכת האביזרים לחשבון (אביזרים לחשבון?) לכיתה ה', שהעיפו את כל החולצות-בית-ספר הקטנות-מדי ורכשו חולצות חדשות עם סמל בית ספר- חמש לכל ילד (ולכל בית-ספר), אם אתם בקבוצה הזו אז בבקשה, אל תמשיכו לקרוא את הפוסט הזה.
כן, אני מכירה אתכם. חלק מכם באמת חברים שלי. אני מזהה אתכם לפי הפרצוף שאתם נועצים בי כשאני מאחרת לכם בחמש דקות. ואם לא הבנתם את זה עד עכשיו, אומר את זה אחת ולתמיד: אני מחבבת אתכם, באמת, אבל אני לגמרי שייכת לקבוצה אתנית אחרת.
וכן, אתם לא תבינו אותי לעולם.
הקיצר. שלושים באוגוסט.
בבוקר אני הולכת לקחת את הספרים מהשאלת-ספרים, אלה ששילמתי עליהם בסוף שנה"ל שעברה. נכון, שכחתי לבוא לקחת אותם ביום החלוקה הרשמי שהיה לפני שבועיים, אז באתי השבוע ליום של חלוקת השאריות למאחרים. באתי נחושה, סחבתי גם את הילד (שילמד מה זו אחריות!), אפילו זכרתי להביא שקית ורודה של רמי לוי.
"מצטערת, אבל רשום לנו שלא שילמת על השאלת ספרים."
מסתבר שלא שילמתי על השאלת ספרים.
יותר נכון, מסתבר שכן שילמתי על השאלת ספרים, אבל שילמתי רק לילד אחד מתוך שלושה, וזה לא ממש הילד הזה שסחבתי איתי הבוקר.
מיד רציתי לצעוק על מישהו, כי זה מה שבדרך כלל עושים בקבוצה האתנית שאני שייכת אליה. זו בפירוש פשלה, ובטח אפשר למצוא מישהו שאשם בפשלה הזאת. למשל, זה שקבע שצריך ספרי לימוד. או זה שקבע שאם בית-הספר שלח תזכורת אז האחריות עוברת להורה שלכאורה קרא את המייל. או זה שקבע את המוסכמה החברתית המופרכת, שמשפחה טובה לא מסתפקת בילד אחד, אלא הולכת על שלושה ילדים, בגילאים שונים.
אז צעקתי על עצמי קצת, ונסעתי לחנות הצפופה והרועשת לקנות ספרי לימוד (גיאוגרפיה אזל) וכמה מחברות (ספירלה שורה יש רק ממותגות). ולא, לא קניתי יומן. למרות שבפירוש כתוב שצריך לקנות. עד כה נרכשו בדיוק 17 יומנים ב-11 שנים, כולם יפים ומלאי תקוה, וכולם נזרקו בסוף השנה לפח, ריקים כביום היוולדם.
חזרתי הביתה מותשת, כי כמובן שבשלושים באוגוסט, ממש לקראת מותו, הקיץ מכין לנו הפתעה ומארגן לעצמו מסיבת פרידה- את היום הכי חם פלוס לח EVER.
וגם חצי יום עבודה הלך.
אז אחרי ארוחת הצהרים התישבתי מול המחשב, לעשות קצת עבודה, ולפני שאני נכנסת לעניינים אני קוראת קצת בפייסבוק. אז גללתי קצת בפיד וקראתי את כל הפוסטים האלה לקראת החזרה לבית הספר, על איך שהתלמידים מסכנים, ואיך שהמורים מסכנים, ואיך שהמנהלים מסכנים, ואיך שלא צריך יותר בית-ספר, או שכן צריך אבל לא בית-ספר כזה, או שצריך אבל התלמידים אין להם משמעת, או שההורים עושים להם בעיות, ההורים אשמים, או שבשבדיה יותר טוב, או שבאסטוניה- כן, עכשיו זה אסטוניה, ושהלימודים של היום לא רלוונטיים למחר, ושאין כסף במערכת, או שיש כסף אבל הוא הולך למקומות הלא הנכונים, ושרק ההורים יכולים לעשות מהפיכה, או המורים, או המנהלים, ודיון שלם האם סרטון הברכה של שר החינוך לפתיחת שנת הלימודים היא אמירה פוליטית או סתם קלישאה משמימה.
ולשניה אחת ריחמתי על הילדים שלי שחוזרים מחרתיים לבית-הספר.
אבל אחרי שתי שניות של שקט גמור- כי כולם על המחשב או על הנייד וגם עם אוזניות- נזכרתי שאולי עדיף שהם כן ילכו מחרתיים לבית-הספר, ואולי יעשו משהו מועיל עם החיים שלהם.
ואז הגיע ארבע וחצי, ובארבע וחצי ארזתי ילד אחר, ונסענו למכללת כך וכך, לשמוע על התוכנית החדשה לפרחי היי-טק, שאנחנו מוזמנים להצטרף אליה.
כבוד.
ובמפגש הזה על תוכנית הזו, שנקראת פרחי היי-טק, שמענו כמה פשוט לעשות תואר ראשון במחשבים עוד לפני סיום התיכון. וכמה זה טוב:
זה טוב לצבא.
זה טוב לכלכלה.
זה מבטיח עבודה בהיי-טק.
והיי-טק זו עבודה נחשקת.
וזה עולה שמונת אלפים חמש מאות שקלים בשנה.
ולא, זו מכללה לא נתמכת, אז זה לא מסובסד כלל.
בקיצר, זה טוב גם למכללה.
בדרך בחזרה הביתה שוחחנו, פרח ההיי-טק ואני.
הוא שאל איך הם בכלל ידעו להזמין דוקא אותנו. אמרתי לו שאולי זה בזכות הציונים שלו, אבל חשבתי שהם בטח מזמינים את כולם, כי מכללה זה בסך הכל עסק כלכלי.
הוא שאל מה אני חושבת. אם הוא צריך לעשות את זה. כי זה יוצא ביום של הצופים. ואולי גם על שעות של רובוטיקה.
אמרתי לו שהוא צריך לעשות רק מה שמענין אותו. שהוא בסך הכל נער בן ארבע עשרה, שתואר באוניברסיטה זה לא מאסט בגיל הזה.
ואז קלטתי.
הילדים האלה הם דור ה-K. תקראו. אלה הם הילדים שכל המידע בעולם כל כך נגיש להם, עד שאין להם בכלל ילדות. הם כבר יודעים הכל: על ההתחממות הגלובלית, ועל ההתחממות בצפון. הם כבר ראו סרטונים של ילדים רעבים באפריקה וסרטונים של ילדים מרוחים בגז חרדל בסוריה. הם יודעים איך עובדת הבורסה, ומה זה נדל"ן, ומה זה שחיתות וזה מה פשיזם. הם מביטים בנו המבוגרים, ורואים דור של הורים ביקורתיים, מתלהמים, קולניים, חסרי מנוחה. הילדים שלנו הם דור ה-K, שבוחן את העולם במבט בוגר, סקפטי, מודע לעצמו, וחרד. כן, חרד למדי. ולכן, הוא מוכן לשקול תואר אקדמי בגיל ארבע עשרה, אם רק מישהו יבטיח לו שזה ישפר את הסיכויים שלו לשרוד בעולם המסובך הזה.
היתה לנו שיחה טובה.
נתתי לו טיפים מהמאה הקודמת, שכוללים בעיקר ילדות חסרת אחריות.
הוא הקשיב ולא ענה.
ואז, בערב, פשוט קרסתי.
הייתי צריכה להגיע לעוד איזה מקום, לעשות עוד איזה משהו, להיות פעילה ויעילה, ולא הצלחתי. הגעתי לכמה דקות, התנצלתי וחתכתי. קרסתי אל תוך מהומת מחשבותיי. אל תוך עומס המשימות. אל תוך הציפיה שאפשר לשלוט בהכל, ושהכל יהיה בסדר.
אבל גם לי אף אחד לא מבטיח שהכל יהיה בסדר. עובדה, את הספרי לימוד שכחתי לקנות.
הגוף שלי אמר לי לעצור.
לעצור, לנשום, לשבת.
לרדת לשתי דקות מהכביש המהיר הזה שקוראים לו חיים, שקוראים לו הורות, שקוראים לו אחריות.
לעצור הכל.
רק שתי דקות.
ממילא מחר זה ה-1 בספטמבר, ואני חייבת לחזור למירוץ.
וזה השיר שכתבתי באותו ענין, בספטמבר 2015, נראה לי שעדין רלוונטי:
בּוֹאוּ נְלַמֵּד אֶת יְלָדֵינוּ
אֶת מַדָּעֵי הַלֵּב.
כִּי מִי יְלַמֵּד אוֹתָם חֶמְלָה
בְּאֶרֶץ הַסְטָארְטְאַפּ וְהַאֶקְזִיט
בְּאָרֶץ הַסֵלְפִי וְהַוַוטְסְאַפּ
בִּמְּדִינָה שֶׁל חָמֵשׁ יְחִידוֹת,
בִּמְּדִינַת הַהִשַֹרְדוּת.
בּוֹאוּ נְלַמֵּד אוֹתָם לֶאֱהֹב
אֶת כַּלְבֵי הַרְחוֹב
וְלֹא לִדְּרוֹך עַל נְמָלִים. כְּמוֹ פַּעַם.
לְהִסְתַּכֵּל בָּעֵינַיִם.
לְהִסְתַּכֵּל בָּעֵינַיִם.
וְלֹא לָקַחַתּ אֶת הַטֶּלֶפוֹן לָיַד בְּכָל פַּעַם שֶׁנּוֹגְעִים לָהֶם בַּלֵּב.
בּוֹאוּ נְלַמֵּד אוֹתָם שִׁירָה.
בּוֹאוּ נְלַמֵּד אוֹתָם שִּׂמְחָה.
כִּי הַשִּׂמְחָה מִתְחַבֵּאת בַּחוֹל,
וְהַשִּׁירָה בְּעַנְפֵי הָעֵץ.
בּוֹאוּ נִשְׁתֹּל עֵץ, בּוֹאוּ נְלַטֵּף חָתוּל. בּוֹאוּ
נִסְתַּכֵּל לַמּוֹרֶָה בָּעֵינַיִם וְנַגִּיד לָהּ תּוֹדָה עַל שֶׁהִיא מְנַסָּה.
בְּאֶרֶץ הַיֵּשׁ עָתִיד וְהַתָּג מְחִיר וְהַשֵׁיימִינְג,
בּוֹאוּ נְדַבֵּר עַל רְגָשׁוֹת לַמַּעַן הַשֶּׁם.
חִבָּה. עֶלְבּוֹן. אֵמְפָּתְיָה.
לְמַּעַן יִרְאוּ וְיֵירָאוּ-
וְיִלְמְּדוּ וְיִהְיוּ בְּנֵי אָדָם.
בּוֹאוּ נַחֲזֹר לְהַרְגִּישׁ מַשֶּׁהוּ.
בּוֹאוּ נַחֲזֹר לִכְתֹּב שִׁירִים.