בארבעים ותשע השנים האחרונות הייתי "פרומרית".
השתייכתי גנטית למותג "פרומר", שם המשפחה של נעוריי. גם החתונה עם גבר זר לא הפחיתה כהוא-זה את השפעת משפחת המקור על אורח החיים שלי. ומי שמכיר פרומרים יודע שהמותג מתגאה בשלושה יתרונות אבסולוטיים על פני שאר אוכלוסית העולם:
הראשון- חוש הומור בריא ואיכותי, חסר גבולות, מעט שחור, ממש לא פוליטיקלי קורקט.
השני – מהירות מחשבה ומהירות תגובה. אל תיפלו לפה שלנו, זה לא נעים.
והשלישי- היכולת המופלאה לישון בכל מקום. מה שנקרא- רק לשים את הראש לרגע. או במילה אחת- חרופ.
באוטובוס.
ברכבת.
במונית.
בקופת חולים.
בהרצאה.
באולם קולנוע.
בהופעה בקיסריה.
בחדר לידה.
במטוס.
השמועה על כך שאבא שלי נרדם באמצע פזצת"א בתרגיל צה"לי, ונשאר לישון בתעלה בשולי הכביש כל הלילה – נכונה. כל הגדוד חיפש אתו חצי בוקר בטירוף. זה היה בשישים ושבע, וגם שנים רבות מאוחר יותר הוא עדיין היה פורש את המעיל שלו על הרצפה במשרד וחוטף בחשאי איזה שנ"צ קצר.
דבר ידוע הוא שפרומרים שונאים להקיץ. הם מעדיפים להתעורר. בעצלתיים. אם אפשר- בצהרים. בשבתות הם מגדילים לעשות, וחוזרים למיטה קצת אחרי שקמו. או שמים את הראש "רק לכמה דקות", ומוצאים את עצמם פוקחים עיניים עם צאת הכוכבים.
מן הסתם, החיה הנערצת על הפרומרים היא חתול. שש עשרה שעות שינה ביממה- כבוד. הצטנפות בכל פינה חמימה- מודל לחיקוי. פיהוק ומיצמוץ כסמל מסחרי- מוכר וידוע. חתולים ופרומרים מבינים זה את זה.
ומבין כל הפרומרים, בורכתי אני בכפל מבצעים: גם מצד אימי שתחיה, מסבירים פנים ליקיצה מאוחרת. סבתא רבקה עליה השלום, גם כשכבר היתה בבית גיל הזהב, היתה מתעצבנת כשהעירו אותה לפני תשע בבוקר.
ואכן, גאוותי הגדולה היא על כך שהורשתי תכונות נעלות אלה גם לילדיי. כשחברותי היו מתלוננות על תינוקות עירניים בחמש וחצי בבוקר, אני הייתי סותמת את הפה: בבית שלי לא התעורר אף ילד לפני שבע בבוקר.
וגם בשבע וחצי עדיין קשה לחלקם.
גם בשבע וארבעים עוד צריך לגרד אותם מהמיטה.
בוא נגיד שהילדים ערים בקושי רבע שעה לפני תחילת השיעור.
מסורת.
כך זה היה עד לפני שלושה חודשים.
ואז, יום אחד, שלישי כמדומני, מצאתי את עצמי פוקחת עיניים של בוקר, מביטה בצג של הנייד ונדהמת- השעה היתה שש עשרים וחמש. בבוקר! ואני לגמרי לגמרי ערה.
יקיצה טבעית.
מטורף.
הנחתי שזו טעות מדגם וחזרתי לישון.
אך אבוי. התקלה חזרה על עצמה.
הטירלול ההורמונלי של גיל חמישים יצא משליטה.
עכשיו זה כמעט שלושה חודשים שאני מתהפכת במיטתי, ומתעוררת כמו נמר (איזה ביטוי גרוע). אם זו לא שערוריה, אני לא יודעת מה כן. והכי חמור, אני גם מתקשה להרדם בצהרים. מטורף!
היחיד שמרוצה מהמצב הוא האיש שאיתי, שבסתר ליבו תמיד חשב שאני פשוט… עצלנית. כאחד שמזנק מהמיטה בקלות כל בוקר, ושאין לו לב לחזור לישון כי "יש מלא משימות לסיים", לא היתה בו מעולם הבנה לצרכיי המיוחדים. בימים טובים הוא העלים עין, בימים רעים הוא היה עוקץ אותי בקטנה. וכעת- ששון ושמחה: עוד אחת עירנית במשפחה.
אולי הוא מאמין שזו השפעתו הברוכה.
לך תסביר לגבר על הורמונים.
קיצקץ.
מה רציתי לספר.
כל סדר היום שלי התחרבש לו.
שש וחצי בבוקר- אני נמרה. הילדים מקבלים חביתות מושקעות בלחמניה לארוחת בוקר.
לא עוד פילאטיס בתשע בערב. הפילאטיס עבר לשמונה AM.
והשנ"צ בשבת…אוי, השנ"צ.
אני חושבת לקחת כדורים.
קפיש, הבנתם.
כרגיל, נקנח בשיר:
אחת עשרה דברות / מיכל זק
כָּל מָה שֶׁאַתָּה צָרִיךְ,
לְמַד מִן הֶחָתוּל:
כְּשֶׁאַתָּה מִתְעוֹרֵר-
הִמָּתַח הֵיטֵב
כְּשֶׁאַתָּה רוֹצֶה מַשֶּׁהוּ –
בַּקֵּשׁ
לִפְנֵי הָאוֹכֶל – דְּרושׁ לִיטּוּף
אַחֲרֵי הָאוֹכֶל – שְׁטוֹף יָדַיִים
בַּחוֹרֶף – שֵׁב בָּפִינָּה עִם הַשֶּׁמֶשׁ
בַּקַּיִץ – שַׁן בִּשְׁעוֹת הַיּוֹם.
שָֹחֵק.
הַרְבֵּה. נָקֵּה אַחֲרֶיךָ בָּשֵׁירוּתִים.
אִם אֵין לְךָ מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב לְהַגִּיד,
פָּשׁוּט שְׁתוֹק.
שְׁאַף לַצִּיפּוֹרִים.תֵּיהָנֶה.
מֵהַכּוֹל. מֵהָרוּחַ, מֵהַשֶּׁמֶשׁ,
מֵהַחוֹל.