הם ניסו לשחק יפה,
ילדה וילד, מלאים בסקרנות מחוייכת.
בהתחלה הם לא הכירו. וכשראו האחת את השני הבינו די מהר שהמשחק ביניהם יכול להיות מעניין. לכן התקרבו האחד לשניה בזהירות, התבוננו קמעה, חייכו והחלו להמציא את המשחק.
הם חשבו תחילה לשחק ללא אמצעים, בתמימות דעים ובפתיחות מלאה. עד מהרה גילו שהפתיחות לא עובדת נכון והתחילו להיות זהירים משהו.
המבטים שהחליפו, המגע הרגעי שהתרחש מפעם לפעם, יצרו חורים צבעוניים ביניהם. חלקם היו שחורים ועמוקים ממש, חלקם ורודים, כתומים ובצבעי התכלת. הוא פיתח תחושה של רוך עדין כלפיה, היא עדיין לא הצליחה להתחבר.
אז אחד ההורים הביא להם פאזל. לא הרבה חתיכות, כי הם היו צעירים למדי בשביל פאזלים מורכבים.
בהרכבת הפאזל שהוא ניסה להוביל, בניסיון אומלל למשוך אותה אל תוך המשחק שלו, התגלו חורים ברורים יותר. הוא רצה להתחיל מהקצוות, היא אהבה את האמצע. הוא הניח חתיכות מסביב, ומשחק המסגרת שלו רק בילבל אותה.
ככל שהמשיכו במשחק החלו שניהם להתעייף, ואז הופיעה תחושת החיפזון הנחוץ כביכול. הוא חשב לשפוך דבק לתוך החורים, להדביק אולי את חתיכות הפאזל ולגמור עם זה כבר.
היא חשה את ריח הדבק החונק מייד.
'דבק לא מחזיק' – היא אמרה.
והם הביטו אחת בשני בפליאה.
'הפאזל לא מסתדר' – הוא השיב לה.
כך הגיעה שעת הצהריים, שעה שדורשת אצל ילדים צעירים מנוחה טובה.
הילד נשאר לישון במקום, ואת הילדה לקחה אמה הביתה.
מחר הם ייפגשו בגן.