לפעמים יש חשכה, לא כל הזמן רק לפעמים, שמעתי את הקול שלי מדבר בזמן שהפרגוד האדום הוסט על פניי. אני מקשיב ילדתי, אמר הקול מבעד לפרגוד, ואני לא מצליחה לראות שום דבר מלבד חושך. תמשיכי, הקול אמר, ובזמנים האלה אבי, המשכתי לשמוע את הקול שלי מנסה להסביר את הרגשות שרוקדים אצלי בפנים לקצב צלילי רוחות הסערה שבתוכי, אני חושבת שאני נמצאת בגיהנום.. את מפחדת? הקול מבעד לפרגוד שאל, מה את מרגישה? הוא המשיך ואני התחלתי לראות מסך של ניצוצות מול העיניים שלי, ניצוצות שמרגיש איתן רטוב כזה, וברגע הזה שמחתי שהפרגוד האדום מסתיר אותי. אני לא מפחדת, הקול שלי אמר, יש לי ממה לפחד? הקול מבעד לפרגוד שתק ואני כל כך רציתי שיאמר משהו שאדע אם הוא יודע לענות על השאלות שלי, שאדע אם הוא יוכל להזיז את הענן השחור שאני רואה מול העיניים מאז אותו יום ששינה את הראייה שלי על החיים לתמיד, אבל הקול מבעד לפרגוד האדום שתק. הוא לא יחזור יותר אבי, הקול שלי המשיך להוציא ממני מילים תוך כדי שאני מתחילה לכסוס את הציפורן הכי ארוכה שהצלחתי להאריך אי פעם בחיי, כוססת אותה, ספק מחוסר סבלנות, ספק משעמום, הוא לא יחזור יותר הקול שלי המשיך למלמל…
ספרי לי עליו, אמר הקול מבעד לפרגוד האדום. לספר לך עליו? הקול שלי השמיע השתאות בזמן שאני מקנחת את האף עם השרוול של הז'קט. כן, הקול המשיך, ולשבריר שנייה הפרגוד האדום הוסט בזהירות מעט הצידה ויד קטנה ולבנה כשלג עם אצבעות קטנות כמו של ילד בצבצה ממנו, אוחזת בממחטה לבנה מעוטרת בפסים מזהב. תודה, הקול שלי אמר תוך כדי שאני לוקחת מהיד הקטנה את הממחטה ומקנחת אתה את האף, תוהה על הריח שנודף ממנה, ריח שהזכיר לי עפר. אין מה לספר עליו, התחלתי לנסות להיזכר בו כדי לספר סיפור אבל מצאתי את עצמי חנוקה בגרון כאילו זוג ידיים אימתניות לופתות לי את הצוואר ומונעות מהקול שלי לדבר. מה אהבת בו? הוא המשיך והקשה עליי. מה אהבתי בו? הקול שלי חזר אחרי השאלה שהקול שלו שאל, אהבתי את המגע של העור שלו, אהבתי את האף שלו היה לו אף מעניין, ואהבתי גם את הרגש שלו אבי, הרגשה מוזרה פילחה לי החזה כשהקול שלי הזכיר את זה, הרגשה של כיווץ חזק כזה בלב, אהבתי את הרגש שיצא ממנו מבפנים.
אני מבין, הקול מבעד לפרגוד האדום אמר. מה אתה מבין? שאלתי את הקול, אני מבין שהוא היה יקר לך מאוד, הקול מבעד לפרגוד ענה. זה מה שאתה מבין? שמעתי את הבעת הבוז בקול שלי, הגעתי עד לפה, יושבת בתא המסריח הזה, מדברת לפרגוד אדום, עונה לקול שמסתתר מאחורי פרגוד אדום, קול שאין לו שם אפילו, מאמינה כמו טיפשה שאולי במקרה הקול יוכל לעזור לי להקל על הסבל שלי ומה שאני שומעת זה שהוא היה יקר לי? ובדיוק שהתכוונתי להתרומם מהכיסא ולברוח כמו שאני רגילה לעשות בכל סיטואציה שאני מרגישה בה חסרת אונים או לא מרוצה שמעתי את הקול אומר ברוגע, מרקוס, קוראים לי מרקוס. מרקוס שמרקוס! הקול שלי שרבב בתסכול בזמן שתהיתי למה הרגליים שלי מסרבות להישמע לי לקום וללכת, ולמה אני עדיין נשארת לשבת בתא המסריח הזה מריחות של מתוודים אחרים שישבו פה לפניי, מביטה בפרגוד האדום ומנסה בכוח לדמיין את ההוא שיושב שם, את מרקוס שמסתתר מאחורי הפרגוד האדום.
ומה אתה חושב? שלא ידעתי שהוא היה יקר לי? הצלחתי להתריס בזמן שאני ממשיכה להיאבק עם הרגליים שלי שנקום ונברח מהמקום הזה. ציפיתי לרעש מצדו לאיזשהו קול רועש כמו שאגה מפחידה שתגרום לי עוד יותר לברוח מפה, אבל היה שקט. אבל זה לא היה באמת שקט שהרי גם לשקט יש שפה משלו. אז חיכיתי שמרקוס שמרקוס יאמר משהו תוך כדי שאני נכנעת לרגליים שמסרבות לברוח ועוברת לכסוס ברעבתנות את העור שמסביב לציפורן שהספקתי לכסח, מתענגת על טעמו של הדם שהתחיל לנזול לי מהאצבע. ילדתי, לפתע הקול שלו נשמע מבעד לפרגוד האדום, קול שקט ונמוך שגרם לי להביט ברחמים על האצבע המדממת שלי תוהה למה הקול שלו נשמע לי הפעם שונה, והמילים שהקול השמיע.. זאת הפעם הראשונה בחיי שהבנתי כמה כוח יש למילים.
ילדתי, כך הקול של מרקוס אמר, לו היית יודעת שהוא היה יקר לך לא היה כל צורך שתגיעי הנה לווידוי, שהרי היית מראה לו את אהבתך בעודו היה בין החיים.
מה שלא הורג אומרים שמחזק, עצמתי את עיניי והקשבתי לקולות הבכי שלי, אבל הפעם משהו בי מת.