מחר, אתם יודעים, יום האם.
אני זוכרת את יום האם של ילדותי. שרים לאמא שירים. מביאים לה פרחים. יום אחד בשנה מכינים לה ארוחת בוקר מפוארת, שאחריה לוקח לאמא חצי יום לנקות את המטבח. ציורים עם לבבות, מחרוזות מפסטה יבשה, ואמא יקרה לי יקרה. ואמא? רווה נחת. מקבלת באהבה את המחמאות ואת המתנות, נושמת אמחייה חמש דקות וחוזרת לתפקידה: להיות אמא.
ואז, פי-תום! בום! שנות האלפיים! אמא זה פאסה, משפחה זה אין. אמא תכיני לי עוגה למסיבת יוממשפחה בגן! אמא גם אני רוצה עוגה, אבל יותר גדולה! ושמלה עם גרביונים לבנים, אבל לא את זו, אחרת! ואל תשכחי להדפיס תמונה של כל המשפחה לתלות על קיר הכבוד בגן, ואי אפשר את אותה תמונה משנה שעברה, ומי בכלל מדפיס עוד תמונות היום?
והכי חס-ושלום, זה שאני לא מעיזה להעלות על דל שפתיי: חס ושלום, שאמא תבריז ממסיבת יום המשפחה בגן בשישי בבוקר. כי אמא לא צריכה את הבוקר השקט שלה עם אבא או שעה מניקיור או סתם קפה של שישי בבוקר יום יפה. זה לא משפחתי.
יוחזר יום האם לאלתר, זה מה שאני אומרת. תזיזו את יום המשפחה לשבוע ההוא, שבו אמא במילואים (הלואי. למה נתתי להם לשחרר אותי מהצבא כל כך בקלות?), ותחזירו את יום האם. תחזירו את אמירת התודה הקטנה הזו, שמגיעה לכל מי שיגעה סביב השנה, סביב השבוע, סביב היממה להיות אמא שלכם, לזו שבשבילה כל יום מוקדש למשפחה.
לסיום, סצנה אמהית קורעת לב מתוך הסרט המצויין טמפופו. או בפולנית: אתם לא תניחו לי עד שאני אהיה בקבר!
