מראות של אושר

את טל טנא צ׳צקס פגשתי לראשונה בפייסבוק, מראות הצעצועים הצבעוניות שלה שבו את ליבי ועקבתי בשקיקה. באחד הימים היא פרסמה שהיא עושה פיילוט להרצאה שלה ״בגיל 10 הרמתי פיל״ ומזמינה כתריסר חברים לתת ביקורת, בזהירות רבה כתבתי בצ׳ט שאני עדיין לא חברים אבל ממש אשמח לבוא. מסתבר שכמוני היו עוד כמה עשרות שטל לא רצתה להגיד להם לא. אז היא מילאה את הבית בכיסאות צבעוניים ומיני ממתקים וקיבלה בשמחה את כולנו.

ההרצאה שלה הייתה מרתקת לאמא שכמוני שעסוקה בהליכה בתלם עם ילד פרפקציוניסט בעל רגישות חברתית, טל הראתה תמונות של התפלשות בבוץ ויום ספונג׳ה שכונתי שיש בו כל מגלשת מים שאפשר לייצר מהסלון וקצת פחות ספונג׳ה .

הדבר הראשון שאמרתי כשביקשה ביקורת בסוף זה מתי אפשר להביא לך את הילד שלי? ברור שהיא אמרה בואי.

אז באתי לסדנת ״מראות של אושר״ עם זאטוט שזורק לפח כל ציור שקצת התעקם כדי שייראה מקום אחד שבו מותר הכל ולא צריך להיות מדוייק.

חשבתי שהשאר יהיו ילדים ואמהות כמוני, אבל הן היו עלמות צעירות ויצירתיות שאוהבות לעשות סדנאות יחד כפעילות יומולדת המשאירה להן מזכרת אהובה לבית מהבילוי המשותף.

הקדמנו ברבע שעה כיאות לחינוך האוסטרי של הבעל ותפסנו את טל לחלוטין לא ערוכה לאפשרות שמישהו יקדים. את הילד שלי זה לא עניין לשנייה. הסטודיו היה מקור בלתי נדלה לאוצרות מרתקים ליום שלם מבחינתו ומשהתחילה הסדנה והוא גילה שמותר לזרוק ערימת צעצועים על הרצפה. לנבור בה ולא להתרגש אם משהו נופל ונשבר לא היה גבול לאושר שלו.

במשך כשעתיים מיינו נברנו, בחרנו, סידרנו והדבקנו יחד את מראת הצעצועים האישית שלנו.

טל מסבירה שהמראה יכולה להיות חלומות כמוסים, געגוע, או כל דבר שאנחנו חושבים עליו כי את הכל אפשר בעצם לבטא בעזרת צעצועים שבורים.

השיא מבחינתי היה כשאלמוג רצה בובת כדורגלן שחסרה לה רגל וטל מיד אמרה מה הבעייה הנה מגירת הרגליים והידיים בוא נמצא מה יתאים ונדביק. והאוצר הפרטי שלי שבימים רגילים זורק לפח כל עיגול שבטעות יצא קצת אליפסה זרם בקלילות עם הרעיון.

בנות היומולדת הדביקו בשקדנות על פי ההוראות של טל חלקי לגו שחורים ואפורים כשמשטח ראשוני לצעצועים על גבי המראה , בעוד הילד שלי התמסר למשימה והדביק גיבוב של מדליות ושחקני כדורגל וחיות מקריות ללא כל חישוב או תכנון ראשוני. והאמת יצא מדהים. כל כך מדהים שמהר הכנסנו את המראה אליו לחדר לפני שהאמנית הצעירה שבבית תגלה.

אין מה לעשות אני צופה ביקור חוזר בקרוב בסטודיו הקסום של ״מראות של אושר״