מנפלאות החופש והקירבה:
מקרוב, רואים כמה שברים יש בלב.
לפעמים, דרך הסדק, צומחת הזדמנות לקרן אור…
הורים הם בני אדם
בני אדם הם לא מושלמים
מהו מושלם? המענה הוא פרשנות מאד אישית
האם כדאי להיות מושלם? אולי עדיף רק לשאוף להשתפר?
ברווח בין השאיפה להורות מושלמת, לבין המפץ הגדול של המציאות, נוצר תסכול.
והתסכול הזה – הוא מנוע ומנוף לקירבה ביחסים, להזדמנות להתבוננות בעצמנו, לבקשת סליחה, ולמפגש כנה, עם האנושיות שהיא מנת חלקנו, ויש בה צדדים רבים.
ככל שנחמול על "חוסר המושלמות" והסדקים בנו, כך נאמץ חמלה לזולתנו, שגם הוא – רק אנושי..
בימים לוהטים של אוגוסט, בין בריכה, מיי ים, מסכים, חופש לילדים ובמקביל דרישות עבודה להורים, פגשתי אמא עטופת רגשות אשם.
מרוב עטיפה, לא היה מקום לנשום…
היא הרגישה שבלהט מריבה, תשישות, פגעה בבתה, בביקורת, בענישה, בנוקשות.
המאמץ ההורי לעבוד-להתנהל-לטפל-לתפעל, התנפץ באופן לא מווסת, והילדה הביטה, השפילה מבט, דמעה.
נפגעה, באמת באמת נפגעה.
ילדה – כואבת
אמא – כואבת
איך להתנהל בתוך כאב?
אמר איש נבון "הכאב הוא חלק ממנת חלקנו בחיים, אך הסבל – מיותר"…
החופש מזמן קרבה, וקרבה מזמנת גם רכות, גם ערסול, גם קונפליקטים, וגם אכזבה.
האם הרגש "תסכול" הוא רגש לוהט כגוש זפת שחור ביום חמסין לברוח ממנו?
ואם כן, בצומת הזו, המתסכלת, לאן נברח?
אהההה! יש כמה נתיבי בריחה ידועים:
אפשר לברוח למדינת ה"אין ציפיות".
אם אין ציפיות – אין אכזבות.
מדינת ה"אין ציפיות" זו מדינה צחיחה, בודדה, עם אבק דרכים, ההליכה בה חמה, לפעמים יש מעיין מיים חיים, צל, והרבה הפתעה, כי "אין ציפיות"..
הסיכון במדינה הזו, שמתישהו, גם נגמרת בה התקווה…
יש את מדינת ה"אשמה והפיצויים"..
האשמה עצומה וכגודל האכזבה מעצמנו, כך גדול "הפרס" והפיצוי על הנזק שנגרם.
זו מדינה שיש בה מדפים ארוכים של מתנות מפלסטיק, צלופן, ממתקים, מכשירים סלולאריים, יש גם הרבה חיוך וכיף..
הסיכון במדינה הזו, שהיא חלולה. ועם הזמן, מחיר הפרס עולה ונוסק מעלה מעלה, ומנגד, תחושת הסיפוק קטנה ומצטמצמת, לרגעים ספורים, לעיתים ספורים מדי..
אז הנה ההצעה שלי, לימי סוף אוגוסט:
תפנו למדינת החמלה. והסליחה. והכנות. וקשר העין.
תאמינו לי – זה עובד.
הסוד של המדינה הזו, כשהורים משתפים את הילדים שלהם בטעויות שעשו, בתחושת הבלבול, ברצון להייטיב שלפעמים מתעייף, בלאות, ומתנצלים, ממש אומרים מילת קסם "סליחה", ללא שיריון ציניות, ללא חרב הכעס, ללא מגן התוקפנות, סליחה על צעקה/מריבה/דרישה/עלבון – מתחולל נס קטן.
פתאום, זוג עיני ילד גדולות נפער, וכמעט אפשר להרגיש את ניצוץ ה"גשר לקשר" שנבנה מחדש.
הסכנה – להיות לא מושלמים. לא יודעי כל. לכאורה, לאבד את זכות הוטו.
הרווח – מודל אנושי, שגם עושה טעויות, ויודע להתנצל, לקבל על עצמו אחריות על הכאב שגרם, ולחמול.
קודם כל על עצמו.
ומחר קרן שמש חדשה תגיח, ויום חדש של הזדמנויות ייוולד.
כי כשמתקרבים – רואים את האור, וגם את הפגמים, ובכולנו – יש מהכל.
זה הסיכון באינטימיות, וזה גם הרווח – להיות אהוב, למרות, ועל אף, ופשוט. פשוט כך.
הגישו את פרח הסליחה, ותזכו לשאוף את ניחוח הקירבה.
היא אף פעם לא מובנת מאליה…
עדי קאופמן
מטפלת בפסיכותרפיה CBT
מומחית ומדריכה M.A אבחון דידקטי/פסיכודידקטי, קשיי קשב ועיצוב התנהגות.
קליניקה באורנית 052-8882726
- ayelet shwartz