בפוסט הקודם כתבתי על הסרט מפגשים, ובעקבותיו החלטתי לדבר עם סרוגייט. בסרט, במפגש הראשון הסרוגייט אומרת למטופל: מה אתה אומר, שנוריד את הבגדים?
שאלתי את מיכל (שם בדוי) שהיא סרוגייט, האם ככה זה קורה גם במציאות. היו לי עוד כמה שאלות למיכל.
מה זה סרוגייט?
סרוגייט היא לא מטפלת אלא בת זוג חלופית. מדובר בטיפול זוגי, מאחר וקשה לעבוד על בעיות במיניות ללא פרטנר. כשלאדם יש בעיה אמיתית למצוא שותף להתנסוּת, אז אני מגיעה. זה טיפול בגובה העיניים. בשביל להיות סרוגייט את לא צריכה להגיע בהכרח מהתחום הטיפולי, אבל את צריכה להיות בעלת יכולות הכלה, אמפתיה, ופתיחות בתחום המיני.
מיכל עובדת דרך מרפאת הטיפול המיני של ד"ר רונית אלוני. ככה זה עובד: הפונה עובר אבחון במרפאה, מופנה למטפלת ומתחיל במפגשים טיפוליים. סרוגייט כמעט תמיד תעבוד תחת שם-בדוי, והטיפול משולב: המטופל נפגש פעם בשבוע עם מטפל ריגשי ופעם בשבוע עם הסרוגייט.
איך הגעת לזה?
זה בא ממקום של ייעוד – יש בי תכונות שנורא מתאימות לעיסוק הזה, אני רואה את זה כשליחות. מבחינתי התהליך הטיפולי הזה הוא סוג של קסם. בארץ התחום הזה דיסקרטי ושמור מאוד, כי מדובר בטאבו חברתי. המטופלים שמגיעים אליי מאוד שונים: חלקם נכים, חלקם עם עניינים שקשורים להימנעות מקשרים אינטימיים מסיבות אלו או אחרות, וחלקם עם בעיות דיספונקציה (אימפוטנציה, שפיכה מוקדמת, שפיכה מאוחרת). הדגש הוא על אמון ביני לבין המטופל. המטופל חותם על חוזה שלאחר הטיפול הוא לא יכול ליצור איתי קשר. אין לו את הטלפון שלי או את השם האמיתי שלי, אפילו אם הוא רואה אותי ברחוב במקרה הוא לא יכול לומר שלום.
מה קשה לך?
הדיסקרטיות. אני מאוד גאה במה שאני עושה אבל אני לא יכולה לחלוק את זה עם אף אחד. קשה לי גם עם המחשבה שמישהו עלול לזהות אותי פתאום. אומנם לעיתים רחוקות מאוד קורה שמזהים אותי כשאני עם מטופל, אבל החשש הזה שם. אני לא נהנית מהמחשבה הזו. כשמשהו כזה קרה, זה עבר בשלום.
מה חשבת על הסרט?
במציאות זה לא ממש עובד ככה. בסרט הם קובעים שישה מפגשים מראש, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. מהניסיון שלי, המינימום הוא 15 מפגשים. זה תהליך הדרגתי: במפגשים הראשונים נפגשים בחוץ, ומתרכזים בכישורים חברתיים. אם החיבור לא מרגיש נכון, יש אפשרות להחלפת הסרוגייט ו/או המטופל. ממשיכים במגע אגבי ורק אחרי מספר פגישות נכנסים לחדר ומתחילים במיקוד חושי – התחברות של המטופל לגופו: מה הוא מרגיש, מה עובר לו בגוף בשביל להיות בשליטה בחוויה האינטימית ובהמשך החוייה האירוטית. זה יכול להתחיל במיקוד חושי של כפות ידיים בלבד. בסרט רואים שהסרוגייט חווה קשיים בשליטה על הרגשות. אני אוהבת את המטופלים שלי ומחוברת אליהם, אבל משהו כזה לא יקרה! אני יכולה לחשוב ולהתגעגע למטופל אבל אני יודעת מה התפקיד שלי – אין איבוד שליטה במקום הזה. זה לא לטובת הטיפול.
הסרט מרגש, ואני שמחה שהוא מעלה את המודעות לטיפול, אבל זה מאוד שונה מאיך שהטיפול מתרחש במציאות, וחבל. החברה יותר מקבלת את זה שנכים זקוקים לטיפול מסוג זה אבל אשמח אם החברה תיפתח גם לרעיון שישנם אנשים שאינם מוגבלים, ועדיין זקוקים לטיפול כזה.
לסיכום:
אני באופן אישי למדתי הרבה מהמיני-פרוייקט שלי, אבל נשארתי עם הרבה שאלות פתוחות שלא יכולתי ואולי גם לא רציתי לשאול.
וכמו שאמרה מיכל, כולי תקווה שנוכל כחברה לגלות יותר פתיחות גם בתחום הזה.
תמונת אילוסטרציה. בתמונה אני וד', ידיד שתרם מזמנו. הידיים שייכות לנו.