מערכות יחסים הן עניין מסובך. תמיד!
צריך להשקיע, לפנק, לפנות זמן, גם פיזי וגם נפשי. מודה שלא חשבתי שגם במערכת היחסים שלי עם הריצה אצטרף להשקיע כל כך הרבה. אומרים שכל צד חייב להשקיע 100%, כל הזמן, כדי לגרום ליחסים לעבוד וכשרמת ההשקעה יורדת…מרגישים את זה מיד במערכת היחסים.
וידוי: אנחנו לא בתקופה טובה. הריצה ואני. קשה לי, קשה לי להרים את עצמי ממה שזה לא יהיה שאני עושה (גם אם אני לא עושה כלום), קשה לי להתעורר ב4:30 לפנות יום לצאת לארוכת שבת, או להתעורר יותר מאוחר ולרוץ בחום (מה שלא אעשה לא ייגמר טוב…), קשה לי לחשוב על זה שאני צריכה להתחיל להתכונן לסובב, רק מהמחשבה קשה לי, האימונים עוד לא התחילו. קשה לי ומרוב שקשה לי אני אוכלת. לא…אני מנשנשת שטויות כל היום וכמובן שהתוצאה לא מאחרת לבוא בדמוי כמה קילוגרמים שהתיישבו טוב במקומות אסטרטגיים. ובגללם קשה לי עוד יותר, אז מה אני עושה? כמובן…הולכת לנשנש עוד איזה משהו קטן (רצוי שוקולד, או אולי פרי, טוב, כמה פירות כי הם קטנים). מזל שקיץ וכשהמכנסיים מודיעים שהם לא נסגרים (למה הם חייבים לעשות את זה בשש בבוקר כשאני בלחץ לצאת כבר לעבודה?), עוברים לשמלה. רחבה. מספיק רחבה כדי לכסות את כל מה שהמכנסיים מסרבים להכיל. תודה לכל מעצבי שמלות השק … מה הייתי עושה בלעדיכם.
אז קשה ולא בא לי. מותר בגילי להגיד שלא בא לי? כי את הילדים אני מחנכת שאין דבר כזה לא בא לי. יש דברים שעושים כי חייבים, כי צריך, כי אני יודעת שאחרי האימון ארגיש נפלא….אבל ההתחלה כל כך קשה.
זה לא רק זה, אמרנו שני המדדים משקיעים? אני מרגישה שהשקעתי בחודשים האחרונים ואני ממש לא רואה תוצאות. אין שיפור במהירות, אין שיפור באורכים, אין באמת שיפור בכלום…אם אני משקיעה ולא מקבלת שום דבר חזרה…מה הפלא שיש בעיות? נכון שהיה (ועדיין) שין (עוד מערכת יחסים סבוכה), אולי בעצם זה יותר כמו משולש…ומשולשים במערכות יחסים, יכולים להיות בעיה סבוכה.
הבוקר הייתה ריצה קשה. כולה 12 ק"מ היו לי בתפריט. קליל, לא קמים מוקדם מדי, לא רצים רחוק מדי. על הנייר (או הוואטסאפ) נראה מושלם. אחרי 2 קילומטרים התחלתי לחשוב כמה אני מקצרת. התחלתי לחשוב על המערכת יחסים שיש לי עם הריצה, כמה קשה לי ולמה כל כך קשה לי בזמן האחרון? מה קרה לנו? אולי אנחנו צריכות טיפול זוגי? או לפחות מנטורינג, משהו קטן שיוציא אותנו מהבוץ. גם פיזי…כי משום מה, למרות הימים היפים שיש לאחרונה, אנחנו הצלחנו הבוקר למצוא מספיק בוץ, כדי לטבוע בו או לפחות לגרום לי להשקיע 10 דקות בלנקות את הנעליים אחרי הריצה. היה חם, בוץ, חול ובאופן כללי לא כיף. היו לי שיחות לא פשוטות בדרך עם הריצה והיא בשלה…החליטה שאני אשמה. ברור….ככה זה מערכות יחסים, כשמשהו לא עובד, מישהו תמיד אשם. רק צד אחד …הצד השני מושלם.
אז מה עושים? למזלי יש לי בלוג בו אני יכולה לשפוך את ליבי, לבכות ולהתלונן בשיא הרומניות.
שפכתי, התלוננתי וכתבתי. עכשיו מה? כנראה שאין ברירה, כמו בכל ריב, הפתרון הכי טוב הוא לצאת למסע קניות (יש פתרונות אחרים, אבל הם קצת פחות מתאימים לפתרון בעיות בזוגיות עם הריצה). קניית קצת בגדי ריצה נשמעת לי כמו השקעה מושלמת במערכת היחסים בינינו. ואם זה לא יעזור…נראה שאצטרך לחזור ל"מגרש", לרוץ כל פעם קצת יותר, אולי קצת יותר מוקדם, אולי עם חיוך גדול יותר – כי הכל בראש (מס' 3).
בעיה אחרונה וממש מטרידה: מה עושים עם הלק בציפורניים אחרי 10 ק"מ בנעלי ריצה? אחרי הריצה הבוקר ….שני הבהונות נראו כמו אחרי מלחמת בוץ. פתרון דחוף דרוש – כל הפותר…יזכה לשמוע אותי מקטרת בלייב בריצה קלילה איתי.
למי שמתעניין במה שקורה בבית הספר …..הייתה בגרות בהיסטוריה השבוע…היא כבר היסטוריה, אין מה לדבר עליה.
#לאן_את_רצה_TantiRoza
