"בקרחת של יער בין עצים ופרחים הייתה עיר שכולה אזרחים קרחים. מעלה קרחות שמה ותושביה כולם לא ראו צורת שערה מעולם… רק ראשים חלקים וכמה מבריקים.
וכך במטה של קסם אופייני מספר אפרים סידון על העיירה הרחוקה והמשבר שפקד בה את ראש עירה על שום שערה אבודה שצמחה על ראשו במפתיע ועל קהילה המומה שלמדה לקבל את הבשורה השונה, לא אחרי שגילתה את כוחה של השערה בשמירה מפני סכנות הסביבה. לקינוח הוא מתבל במוסר ההשכל ובצורך החשוב לקבל את האחר.
אבל מה אם האחר הוא בעצם אני ומה אם במעלה קרחות לא זיהיתי את עצמי. ועל אף הימנעות ממושכת, מבט חטוף במראה מגלה לי מישהי שאני לא מכירה. עם איזה פלומת אפרוח מתנופפת שמעטרת את ראשה וכרס מתעבה.
ועם מיטב התובנות שאימצתי בתקופה האחרונה, אני מסתכלת בבבואת האישה הזרה עם הגוף המוזר ומוסרת לה תודה. קצת באילוץ אני מודה. תודה שהיא סובלת אותי ובשבילי, תודה שהיא עומדת איתנה ותודה שהיא מסתבר יחסית עמידה. ואחרי שגייסתי את מירב החמלה אני גם ממלמלת לה שסר חינה. שפלומה מעולם לא הייתה באופנה ושחבל שקלישאת החולה הרזה הגרומה לא חלה עליה עצמה.
וכך, בדיסוננס קוגניטיבי מלא ומודע אני מחבקת אותה אבל גם מבקשת את לכתה. ולא שזה ממש משנה כי היא מביטה בי נכוחה ולא משה ממקומה. אולי כדי להזכיר לי שהיא לא סיימה את תפקידה ושהשערה ההיא ממעלה קרחות עוד נלחמת במערכה ויצטרכו להיקרא עוד כמה פרקים והתפתחויות, עוד יתווספו תובנות ויזלגו עוד דמעות, עד שהיא תלך ותחזיר לי את הבבואה המוכרת הידועה לא בלי להשאיר בי וכנראה לתמיד את חותם היותה.