שנה
שנה חלפה
סיבוב מלא של כדור סביב כדור.
מראות נקודת ההתחלה צפים אל מול עיניי
הבדיקות הראשונות
הביופסיה
רגע הבשורה
היום הראשון של הכימו
כמו מטיילת על סרגל שנקודת האפס שלו החלה ביום בו נחבטו חיי, וכל שנתה, כל קו קטן וגדול הם זכרון, קרוב ורחוק בו זמנית.
יש בי עצבות גדולה כשאני חושבת על כל הסבל שכולנו עברנו, וגם תחושת ניתוק כשאני רואה בדמיוני את האשה הזו, החלושה, הקירחת. הזרות שאני חשה כלפיה מוזרה בעיניי. האם אני רוצה להתרחק ממנה בזכרוני? האם הרחקת הזכרון כמוהו כהרחקת המחלה והסבל?
כמה מחשבות יש ביום השנה מהסוג הזה, על איפה הייתי אז ואיפה אני היום. על הפחד שאינו יודע שובע מיום המחר.
עוד מעט תחל ההתנתקות האיטית מבית החולים ויש בה שמחה גדולה מהולה בבהלה. התחושה של קשר הדוק עם כל מנגנוני הרפואה ביום יום מקנה לי תחושת בטחון, חומת אש שתמנע ממנו לחזור אלי. ההתנתקות הזו מחזירה אלי את האחריות לשים לב לכל מיחוש, להחליט מה דורש בדיקה ומה להעביר הלאה.
ולצד ההתנתקות מבית החולים, אני חווה יחסים של משיכה דחיה מהעיסוק בסרטן. מחד, כבר בתחילת דרכי להחלמה ראיתי התגייסות מרגשת של אנשים במערך התמיכה לחולים וידעתי שארצה לעשות כמותם לכשאחלים. ומאידך, ההישארות לצד החולים ובסביבת החולי הזו, מזינה אותי בפחדים.
בשבוע שעבר הייתי באשפוז יום אונקולוגי לקבל את העירוי הביולוגי שלי. אינני יודעת איך קרה שהתנקזנו 3 נשים עם סרטן שד מאותו סוג (דנא דומה) לתוך אותו חדר. כולנו מחכות לתרופות זהות. המבוגרת מבינינו היתה מלווה בבנה ששאל אותנו שאלות לגבי העירויים, מה שפתח שיחה ערה בין דרי החדר הזמניים. בעת שהשיחה העמיקה, המטופלת שהיתה בגפה, הפניתה אלי את מבטה ובתנועות שפתיים סימנה לי שהיא גרורתית. אינני יודעת לחלוטין מדוע היא בחרה ללחוש את זה ומדוע חשבה שדווקא מהמבוגרת בחדר צריך להסתיר את האינפורמציה הזו ולא מהצעירה בחדר שזהו הסיוט הקבוע שלה בשנה האחרונה. כמובן שמאותו רגע מצאתי עצמי דולה כל פרט משיחתנו ומנסה להרכיב בראש את תמונת המחלה שלה ואת ההבדלים בין אופי הטיפול שהיא קיבלה לבין שלי, רק כדי למצוא כמה שיותר הבדלים כדי ש"המשוואה" שלה תהיה שונה משלי, כדי שהתוצאה שלה לא תהיה גם שלי.
חזרתי הביתה מפוחדת, מלאה במחשבות. כאילו עם העירוי גם חלחלו אלי הפחדים שריחפו בחלל החדר.
אני לא בטוחה שאפשר לתאר את הפחד במילים. היא, לעומת זאת, נראתה כל כך שלווה, מגיעה אחת לכמה שבועות לקבל את סם החיים שלה, בלעדיו היא לא תוכל להמשיך לחיות, ואינני יודעת איך אפשר לראות ולשמוע, לדעת, אבל לא לתת לזה לגעת. לזה עוד לא מצאתי את הנוסחה.
אני עדיין מחפשת.