"מעגל המתופפות" הוא ספר שיריה השלושה עשר של ציפי שחרור, משוררת וסופרת. בין ספריה הקודמים: "לאונרד כהן שר לה", "שפה משותפת", "ברבורים חסרי דאגה", "קטורת וכישוף" ועוד.
בספרה זה, ציפי שחרור, לוקחת אותנו למסעות אקזוטיים ברחבי העולם והנפש הנשית.
היא מציירת בשיריה את דמות האישה החדשה. אישה עם פטמות ברזל וסכינים בין הירכיים (מתוך השיר "מעגל המתופפות"). זו אישה עם מוליכי חשמל בעורקים, כדוריות דיגיטליות, תכנת נפש וחומרת חמוקיים (מתוך "אישה ביונית).
השיר הפותח את הספר "שימו לב" מתאר את הדינמיות והשבריריות של חיינו, שלעיתים אנו נוטים לא לראות. דברים קטנים אלו, הם שיוצרים את החיים ומהותן. לכן יש לשים אליהם לב.
"שימו לב לירח הנמלט לתוך צמרות העצים
שימו לב לאיש על הספסל. קערתו ריקה.
שימו לב לרעידות העובר, שימו לב לתינוק,
מרגע לרגע הוא משתנה לנגד עינינו.
שימו לב ללילה המתכלה. העמיקו בו לפני שיוכתם באור
שימו לב לסבל. הכל שביר."
ציפי שחרור עושה שימוש במונחים של מוזיקה וקולנוע כדי לצייר במילותיה את העולם בשיריה:
"הנער נע על צווארה כמו דגיג סחוף רוח
והנערה מפליאה אליו אהבתה
לא מותירה דבר. שהרי עדין אינם יודעים
כי הם רעידה חולפת, סצנה סימבולית
בדמיונו של במאי."
"את גיטרה בס תופים,
צועק דיג'י אל רחבת הריקודים,
ואני מודה לו, שאם הייתי גבר הייתי גיטרה,
וכמו ג'ימי הנדריקס, מנגנת בשמאלי,
ללא הארקה ללא הכרה."
בשיריה היא מתארת את עולם הדייטים, התשוקה והאהבה:
"כל כך הרבה נביטות אהבה נשמו
ובאחת נשנקו
ואחרות ממשיכות דרכן כמו אד קלוש.
עד שהגעת ואמרת לי: עכשיו אני.
עכשיו זמן אהבה."
"נפלאות גופי מפיק ריח אהבה
נפלאות גופך מפיח תשוקה, תבלין חיים מסתורי.
אלה מתבלי הגוף. איני יכולה לחדול מהם.
אבל מדי יום זיכרון חומד זיכרון.
בלילות מאבדת איבר אחר איבר.
בבוא הזמן אאבד מבע חיוך. אשליה.
כפי שרצינו כשתבוא עדנה ואחריה הסערה."
שחרור מתארת בפרק "במקום אחר" דרך מקומות שונים בעולם, את חוויתה הפנימית ומהוויה:
"במלון על קו המים של קורפו
אני בודה חיים ופוכרת צדפות.
בלילות הופכת את חדרי לאי
שסירות מתנודדות בו כמו
ציפורים כלואות.
ועל אותו חוף בית תפילה קטן
שאני מסיעת בהקמתו.
גורפת עפר, מלבנת לבנים,
מאכילה ציפורים, טועמת מפיתם
וסובבת סחור וסובבת סחור וסובבת מים."
"אי נאנח. סוף קיץ ונדמה שעייף ממנו
וכבר מבקש רוחות סחופות, גבעות סביב שיוריקו
וגשמים שישטפו את החופים, ימרקו את הגלים, ירחיקו תיירים.
ראיתי אי מתגעגע לחורף
וסלעים מתקפלים אל תוכו בתחינה
ראיתי אי משוע לבדידות, איים שלא הניחו לו זה זמן.
והוא כרתים אחד- אי יווני מצודד על מפת העולם,
כל כך רוצה חורף. כל כך רוצה."
"בנורמנדי שם היו הבתים סדוקים
כמו צעצועים נשכחים על חוף
שנשמטו מידו של אהוב
לא נשכח, לא דוהה.
מרשרש בתוכי כמו לב פגום."
הפרק האחרון בספר הינו מבחר שירים מספרים קודמים. פרק זה מוקדש למשוררת אנדה עמיר פינקרפלד, הראשונה שקראה את שיריה ועשתה אותה למשוררת.
בחרתי לצטט לכם את השיר "משוררת" מתוך הספר "שפה משותפת", 1987-
"משוררת נגמלת מאורחות חיים
משילה עורה.
משוררת חוזרת אצל המילים
סוחטת עיצורים מתרגשת
משוטטת בחצות למצוא בית לשיר.
בכמה בדידות את עומדת, שוכבת משוררת.
וכמה נשים למשורר, את חושבת.סופרת.
משוררת נגמלת מארחות חיים
חוזרת אצל המילים.
נקרעת. נקרעות"
מאחלת לכם קריאה נעימה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
