כשהייתי בת 16 החלטתי בגחמה פתאומית לגזור את זנב הסוס הארוך שהיה לי , להסתפר קצר-קצר.
אני זוכרת את הליחשוש ששמעתי כשנכנסתי לחדר האוכל בבית הספר: "מי זה "החתיך החדש" הזה?"…
ואחר כך את הצעקה " גוטעס ווילען" שיצאה מפיה של גרטה, מנהלת להקת הריקודים שלנו, משראתה אותי בתספורת הקצוצה החדשה שלי וזאת אחרי שסוף סוף היא הצליחה ליצור הופעה אחידה של כל רקדניות הלהקה עם שיער אסוף למעלה.. היא כמעט העיפה אותי מהלהקה באותו יום..
אני לא יודעת מה עבר לי בראש, האם זה היה סממן של מרד נעורים של התנסות בדברים קיצוניים, או צורך להבליט את האינדיבידואליות שלי (מול אחותי התאומה שנשארה עם שיער ארוך) , ואולי חלק מחיפוש הזהות שלי כמתבגרת (תודה לאל שלא היו אז קעקועים ועגילים..) ואני לא זוכרת אם אהבתי או לא את התספורת החדשה, אבל אני כן זוכרת שנותרה בי תחושה של אובדן שליטה , ופחד מהמספריים וממי שאחז בהן.. לקח לי זמן לזהות את עצמי במראה.
מאז, בכל פעם שהלכתי למספרה, זה היה מלווה בתחושה של כאב בטן. האם אוהב או לא אוהב את התוצאה? להפקיד את הראש שלי בידיו של מישהו תאב שער, לתת אמון באדם חדש , להתמסר, לוותר על שליטה.. לא היה לי פשוט כלל וכלל. והייתי מתחננת שישאירו לי "פוני" ארוך, אבל זה לא תמיד עזר.. אין ספור פעמים הייתי חוזרת ממספרה חדשה עם עגמת נפש ומחרימה ספרים וספריות על ימין ועל שמאל.
עד שפגשתי את אשר מינץ. הוא היה "שם –דבר" בעולם הספרים בירושלים. שמו הלך לפניו. ראיתי כמה "ראשים" שיצאו תחת ידיו והשתכנעתי להמר עליו. והוא הצליח לגרום לי לחוויה אמוציונאלית מתקנת.
זה היה תחילתו של תהליך ריפוי בשבילי במתן אימון והתמסרות ללא פחד. כי הוא לא סתם אומן שהפך את הספרות לאומנותו , אלא רב-אמן, (לא סתם המספרה שלו ברחוב בצלאל…) יוצר בכל רמ"ח אבריו, עם כל המשתמע מכך, וזה אומר לקבל את הגחמות שלו, לקבוע תור לתספורת חודשיים מראש ולפעמים להסכים לחכות למרות שנקבעה שעה לתור שלי.
אבל כשהוא מספר אותי- הוא לא רק מספר את שיערי אלא מספר לי דברים, מתעניין, שואל, משתף ואכפת לו שהתספורת שתצא תחת ידיו תהיה לא פחות ממושלמת. אסתטיקה ויופי הם נר לרגליו. והוא כל הזמן מתחדש ומחדש!
מאז עברו כ 25 שנה ואני עדיין שומרת לו אמונים..
ולכן כששואלים אותי "השתגעת? לנסוע עד ירושלים בשביל להסתפר? ??
אני עונה :כן!!!