בימים שחלפו נקראתי לצאת למסע.
נראה כאילו בשבועיים האלה עמד הזמן האחר מלכת.
זה היה מסע מכורח. שוב, כמו פעמים רבות בחיי מצאתי את עצמי מוטלת אל דרך, מצוידת בי בלבד. רגלי הולכות את המסע כי יש ללכת.
הכל התחיל בבכי גדול. היפה שלי, בכורתי חזרה יום אחד מבית הספר בוכה.
היא לא מרבה לעשות את זה. יש בה בניגוד לאמא שלה איפוק ושליטה עצמית.
היא התייפחה בין זרועותי וסיפרה שאחד, בחור יקר לה כמו אח, סיפר עליה, אמר עליה, התפאר במעשים כאלה ואחרים שהיא בעצמה לא הייתה מסוגלת להגיד.
כבר שבוע שהיא יודעת מזה, אבל סרבה להאמין שזה באמת. אבל באותו סוף יום אזרה אומץ ופנתה אליו, אל האידיוט, שעמד מולה, ידיו בכיסי הטרנינג שלו, גיחך וגימגם כמנהג בני נוער, ואמר שלא באמת התכוון ושלא בדיוק אמר אבל גם ממש לא הכחיש. כשכל חבורת המגניבים צחקה ופיתחה תאוריות הוא חייך ושתק. ונתן להם להבין שהוא גבר-גבר. היא היפה שלי, להגדרתו שווה ו"עושה לו את זה".
גם הוא לא הסכים לומר לה מה בדיוק הם אמרו, כי לטענתו הוא לא מסוגל להגיד בפניה מילים שכאלה.
ואז פרש את ידיו לחבק אותה ואמר שהוא לא באמת חשב שזה יפגע בה. ושאולי נשכח מכל זה.
אבל היא לא יכולה לשכוח. כי מישהי שהיא בכלל לא מכירה אמרה למישהי שתגיד לאחת החברות שלה שתגיד לה ששמועה כזאתי מסתובבת.
והיפה שלי הרגישה שהיא מתהלכת עירומה לגמרי ברחבי בית הספר. ושכל עובר אורח בחצר יודע עליה דברים שהיא עצמה לא יודעת.
אז היא התפרקה. היא הרגישה שנגעו בה. שראו לה. שבגדו בה. והכריזה שהיא בחיים יותר לא תלך לבית הספר.
היא ביקשה שלא לעשות מזה עיניין. ובשום פנים ואופן לא לערב את ההורים שלו. ובכלל איך זה יכול להיות כי היא ממש וכל כך אוהבת אותו.
הרגעים האלה בהם אני מבינה שעכשיו אני המבוגר האחראי. ששום נני-מקפי עם אוזניה ולפטופ לא תלחש באוזני הוראות מדויקות.
הרגע הזה בו אני מבינה שזו לא אני כאן במרכז הסיפור. לא אני הנערה שפגעו בה. לא הכאב או הדאגה שלי הם כרגע במרכז הזירה אלא היא.
והיא שונה ממני ודומה לי כל כך.
והרגע הזה בו אני מבינה שכמה דאגה והגנות ותפילות שאלחש לא באמת יגנו עליה מפני מילים רעות או מעשים טיפשיים.
אוח הרגע המצמרר הזה בו אני מתפכחת. בו אני במלוא המהות. אמא.
רגלי הולכות את הדרך. והיא לא תמיד מוכרת. וההורות הזו שכל יום מזמנת לחיי שאלות ואנחות ומחשבות ואין בה, כמו בחיים עצמם, תעודת ביטוח לכלום.
אני משכנעת אותה לדבר עם המחנכת שלה. אני מסבירה לה שהיא חייבת לפתוח את זה שאסור לה להשאיר את זה בחושך. היא מסכימה.
ובמקביל עוד מסע יוצא לדרך. כואב לה בצד הבטן ובגב. היא הבכורה היא סוג של חד כיליתית. יש לה שתיים אבל אחת מהן משמשת כקישוט בלבד, כמעט ואיננה מתפקדת.
בשנות ילדותה המוקדמות סערה הדרמה בעוז. חיינו מלאו בבדיקות מגעילות ובמתח מתמיד סביב הדבר.
אבל בשנים האחרונות שקטה הסערה והמצב היה יציב.
(כמובן שמפעם לפעם כשנגמר לאמא שלי במה להתעסק היא מקוננת מרה על הכיליה האבודה.)
כאשר לה כואב בבטן התחתונה והכאב מקרין לגב נהיה לחוץ.
עכשיו זה הופך מסתם מסע לטריאתלון.
לרופא-בדיקת שתן דחופה- למוקד- למיון- מגרשים אותנו מהמיון של הילדים-היא כבר לא ילדה הם אומרים (?!?!)- למיון הרגיל שם זקנים שוכבים מחוסרי קול, שם פגועי תאונות מונחים על אלונקות- שם החיים מונחים לנגד העיניים שרואות והלב שנושא תפילות שווא: שלא אזדקן ככה שלא אפגע כך סתם בדרך, שלא אהיה בודדה ומושלכת לבד לעולם, אף פעם- שלא יחלה הילד שלי שלא אצטרך להחליט החלטות קשות, שלא יתברר שיש לה ליפה שלי משהו בכיליה הבריאה-ואז למיון הגניקולוגי- שלוש וחצי בלילה- הביתה.
חיידק בתרבית-אנטיביוטיקה לוריד- עוד אנטיביוטיקה לוריד- היא חיוורת ועצובה, היא לא מבינה מה קורה לה וגם אנחנו לא- שוב למיון, בית חולים אחר- הנופרולוג שלה לא יהיה חודשים- שוב בדיקות- אולטראסאונד- אין ממצא- כואב לה- וכמה פיפי בקופסאות שהיא עשתה כבר בשבוע הזה, כמה פעמים לקחו לה דם- הביתה.
היא מבולבלת. וכואב לה. גם אני. אבל לא אני העיניין. נכון? אני האמא. הגדולה היודעת.
שוב תרבית שתן. תור לפרופסור מומחה. היא מתחילה להתאושש, קצת קצת. לאט לאט.
אתמול היא הסכימה ללכת לבית ספר. היא מוכנה להתמודד. הלב הרחב שלה והיכולת להסתכל רחב רחב מאפשרים לה להתנהל גם מתוך העלבון בצורה שקולה ואנושית.
הילדה הזו בלידתה העניקה לי חיים. שם איתה התחלתי שנית את חיי.
וכמו תינוקת למדתי ללכת, לדבר, לרצות.
האמא שבי גדלה וגדלה לצד התינוקת החדשה.
ניסיתי בכל כוחי שלא.
שלא להיות כמו, שלא להקשות, שלא לעשות את כל מה שהאמנתי שאסור לאמהות לעשות.
ניסיתי להיות, ולא תמיד יכולתי. ניסיתי להנחות ולא תמיד אני עצמי ידעתי את הדרך. ניסיתי להרגיע ולא תמיד שקטו לי החיים.
ניסיתי להזין אבל לעיתים הייתי ריקה. ניסיתי שלא תראה, אבל היא עיניה תכולות ויפות ראתה. אז ניסיתי להסביר ולא תמיד עמדו לרשותי המילים.
בעוד שלושה שבועות תהיה בת 18. וכשאני מביטה בה אני חושבת שכל הנסיונות שלי עלו יפה.
אולי יכאב לה, אולי היא תעלב נורא, אולי תהיה מבוהלת . אולי רוע וטיפשות יכו בה, אולי תרגיש אבודה או בודדה.
כי אלה החיים ואלה הדרכים בהן הם מוליכים אותנו.
אבל אני יודעת שיש בה כוחות ותבונה.
והיא יודעת שיש לה גב. ורשת ביטחון פרושה מתחת לשמיים שלה ובכל תעלול טרפז שתעשה לעולם לא תתרסק על הקרקע לבד.
היא תרועת הניצחון שלי. וזר הדפנה של חיי. היא ושלושת האחים שלה.
וכן, אני אנוח לי לקצת על זרי הדפנה האלה, ואתמוגג מחיצרוצי הנצחון!!
אעשה זאת פשוט כי ממש תיכפ, הנה מעבר לפינה כבר מחכה המסע הבא שיש ללכת אותו, האתגר ההורי הבא.
מדברים הרבה בשבחה של התודה.
היכולת להודות על המובן מאליו. על השמש או העננים. על יום שחלף בלי כאב. על שיר שמתנגן.
על חיבוק או חיוך. על קירבה.
בימים האלה. אחרי שעות על גבי שעות בחדר המיון.
אחרי המשבר הגדול והדמעות.
הרגשתי צורך פשוט להגיד תודה.
על דברים רבים בחיי היומיום. על חיי היומיום.
על אהבה ומראה וריח של גשם נוגע באדמה.
על מגע עור בעור. לחי רכה או כף רגל קטנטונת.
על הזכות להיות אמא שלה. ושלו ושלו ושלה.
תודה. על מי שהם ועל מי שגדלתי להיות בזכותם.