לאחר שהתגייסתי לעזרתה של חברתי נ' למיפוי ומיון הארון שלה (מה שלאחת, נגיד נ', הוא עול, לשניה, נגיד אני, הוא הנאה צרופה), התפנתה נ' לאותה המשימה עבור בתה בת ה- 13. לאחר המיון היה ברור שיש צורך גם במלתחה חדשה לקראת הקיץ הבא עלינו לטובה. אני ליויתי את נ' ברוחי ובשיחות טלפון נזעקות לגבי מיקומה של חנות זו או אחרת.
כיוון שאין לי מתבגרים בבית ומתבגרות כנראה גם לא יהיו, ביקשתי מנ' שמעבר להיותה אם למתבגרת היא גם כותבת מוכשרת במיוחד, לכתוב עבורי ועבורכן את חוויותיה מהמסע, והנה לכן התוצאה, מרגשת ומצחיקה, במילותיה שלה (בשני חלקים)
בתמונה- סקיצות Material Girl של מדונה ובתה לורדס- אני מניחה שחוק הפוטושופ אינו חלק מעולמן.
מסעותיי עם ילדתי, אביב/קיץ 2012
רקע היסטורי קצר: בת פורת יוסף אוהבת להחליט בעצמה. זה כל מה שצריך לדעת, כדי להכיר אותה, לשמח אותה ולא לריב איתה. מכיוון שעם השנים למדתי שיש מספיק מלחמות שכדאי לשמור את הכוחות בשבילן, מיום שעמדה פורת יוסף על דעתה, היא זו שמנהיגה את מסעות רכישת הבגדים שלה (ואם הייתה יכולה להשתלט גם על מסעות רכישת הבגדים שלי – היא הייתה מאושרת).
סיפורנו מתחיל בעודי משנעת ערמות של בגדי קיץ מהשנה שעברה, או כאלה שהגיעו אלינו ממקורבות שונות, מהארון אל מיטתה של הפורת, שסרוחה שם כמו אפנדי תורכי אחרי רחת לקום. תאמינו או לא – כל מה שהיא לבשה בשנה שעברה מקוטלג בהינף עין לקטגוריה "איכס". מאות שקלים של ג'ינסים מפוטרים בנחרת בוז של "גזרה נמוכה". חולצות שנלבשו, למיטב הכרתי, אולי פעמיים (איכשהו הנושא של תלבושת אחידה לא הוטמע בניהול ארון הבגדים הפורתי), מושלכות ככלי שאין בו חפץ: "ילדותי מדי, זקן מדי, בטן, לא בטן, תני לאבא שיעשה מזה סמרטוטים לנגריה…".
את כל הקטע הזה אני עוברת בחיוך סטואי על פני. מדהים מה ניסיון של שתים עשרה שנה יכול לעשות כשמוהלים אותו בבקבוק רסקיו.
אותו ניסיון, ואותו בקבוק, מביאים אותי לעסקה הבאה: תקציב קנית הבגדים לקיץ, כולל בגד ים, כפכפים, כובעי קש חמודים, פיג'מות מתקתקות, הכל כולל הכל ועד לחג הסוכות, יעמוד על 1200 ₪. הבת פורת יכולה לקבל את כל הכסף בבת אחת ולהחליט איך היא רוצה להוציא אותו ובאיזה קצב. האפנדי אשר על הכסתות מקשיב לי, ולאט לאט אני רואה תחילתן של רעידות סנטריות. העיניים היפות שלה מוצפות דמעות. "1,200 ₪? זה לא מספיק לכלום!!!". אין, אין שום רסקיו שבעולם שיכול לעצור את השאגות שהרעידו את השכונה בשניות שלאחר מכן. האשמות כוללניות על אישיותה הפגומה, חטאים מגיל שלוש, האשמות גנטיות של אבא שלה, טריקת דלתות, הדלקת סיגריות בידיים רועדות – כל הארסנל של אמהות על סף התמוטטות עצבים.
התפייסנו. נכנסנו לפרופורציות, וקבענו הליכה משותפת לקניון עזריאלי לחניכת החנות FOREVER21.
מוצ"ש. חברה של הפורת מצטרפת אלינו. ברור אינטרנטי מקדים על שעת פתיחת החנות (כחצי שעה אחרי כניסת השבת), ברור בעיתון מתי בעצם יוצאת השבת. תפיסת מונית בחוץ, בלי להתגלות לעיניו של אבא פורת יוסף הסגפן. הכל התנהל כמתוכנן, חוץ מהחנות המעצבנת, שפירשה באופן גמיש את המונח חצי שעה. כמו כלבים חיכינו בחוץ, אנחנו ועוד מה שהלך והתגלה כעשרות בנות עשרה מטופשות ואימהות שסופרות עד עשר בלב.
כשסוף סוף נפתחו דלתות השכינה, כבר כמעט ולא נשאר לנו זמן להסתובב שם. הדוחק לא עשה לי טוב לעור הפנים, הפורת יוסף מצאה את עצמה דוהרת כמו פקמן בלי ריטלין בין הקולבים. הבגדים התגלו כצעקניים, פרחיים, מנצנצים כמיטב שמלות הערב של אלנבי, ובסוף, ממש ברגע האחרון, התגלה סריג חמוד שנרכש בשניות… על הסוגיה – מה לסריג ולבגדי קיץ, איפה ההיגיון, הקניה המושכלת ועוד, לא מדברים כרגע. כמאמר השיר "אהוב יקר, לא עצרתי אפילו לחשוב כמה זה עולה לי…." העיקר שסומן וי על החנות, על ההשקעה ההורית, על הוצאת הכסף, על תגבור הארון, ובעיקר – היא החליטה לבד.
היה ברור שעם סריג אחד, לא נוכל לעבור קיץ שלם. ולכן, למרות ניסיונות התחמקות עלובים שלי, נקבעה נסיעת המשך לקניה רצינית ומרוכזת של דברים.
על כך בפוסט הבא, לא לפני שאתן ציטוט קטן ממה שכתבה פורת יוסף בעבודת השורשים שלה (לא נגעתי): "אין לי ממש צבע אהוב, או סגנון לבוש מיוחד. אני לא מהאנשים שמתלבשים מוזר כמו היפסטרים שרוצים למשוך תשומת לב, ואני גם לא מהאנשים שהולכים רק לפי טרנדים ואופנות ויוצאים מושפלים. אני מתלבשת איך שמוצא חן בעיניי. אני בוחרת תמיד את הבגדים שלי, ובמשפחה שלי יודעים לא לקנות בגדים בלעדיי כי הם לא ימצאו חן בעיניי ואני לא אלבש אותם. סבתא שלי עושה טעויות כאלה הרבה."
זהו רק תחילתו של המסע של נ' עם בתה, את המשכו הכולל ביקור, איך לא, ב H&M, אפרסם עבורכן בימים הקרובים. מחברותיי האמהות למתבגרות למדתי כי כל הקלישאות עובדות. דימוי הגוף הבעייתי, גיבוש טעם עצמאי לצד הצורך להראות כמו כולם, הרצון להסתיר לצד הרצון לחשוף, כל אלו גורמים לנקודות חיכוך בין אמהות לבנותיהן. הבשורה הטובה היא שלרוב זה עובר סביב גיל 18. הבשורה הרעה היא שיש מי שזה לא עובר לה לעולם.