מסע כומתה בתל אביב: פרק א'

בעבר היה לי מפח נפש מהתחבורה הציבורית. למרות זאת, החלטתי על מסע לתל אביב ברכבת ולהסתדר ללא רכב בעיר הגדולה-  באמצע אוגוסט המהביל .

מסקנות –

1. בא לי לקנות קורקינט חשמלי

2. הייתי צריכה כובע ומימייה

3. למרות שנעלתי סנדלים עם עקב נמוך – קשה לצעוד כך הרבה קילומטרים. מצד שני, נעלי התעמלות לא מתאימות לפגישות עסקיות.  אולי פעם הבאה אצטייד בתרמיל עם נעליים לפגישות

4. גם תרמיל לא מתאים לפגישות עסקיות..מה עושים עם זה ?

5. העם שלנו מדהים

6. לחולדאי יש מה ללמוד על אנשים

7. אני בכושר טוב

8. החום והלחות מחוץ למזגן מתישים

9. עם עוד קצת אימון אני יכולה לוותר על רכב בתל אביב

10. בתל אביב יש לפעמים הפסקות – בבוקר המוקדם בעיקר

הדרך לתל אביב

ברעננה אין תחנת רכבת. הגעתי ברגע האחרון לתחנת הרצליה. מתנשפת רצתי לרכבת של רבע לעשר. הספקתי – נס. עוד נס:  8 שקלים נסיעה לתל אביב. היה ברור שלפגישה הראשונה אני מגיעה במונית, אחרת לא היה לי סיכוי להספיק. עמדו שם כמה נהגים משועממים. אף אחד לא הסכים להסיע אותי לפני שהם מארגנים עוד נוסע.  למרות העסקה המשולבת גם לא הסכימו להפעיל מונה. (האם זה חוקי בכלל?) הייתי שבויה בידיהם בעניין הזה. לפחות התמקחתי על המחיר. רצו ארבעים ש"ח עד האיזור של רוטשילד ("פקקים" – אמרו לי "איזה פקיקים?" – "בן אדם? היום תשעה באב, זו גם שעה שאין נפש חיה בתל אביב" . לא עזר לי. אמרו לי "לא משלמת בלי מונה-  אין מונית") הורדתי  את הנהג ל-35 ש"ח. הוא אמר "קמצנית", אבל הסכים.

עיר האוהלים

היתה פגישה עסקית מוצלחת ממוזגת. ממנה שמתי פעמי לעיר האוהלים.

הנה מה שראיתי שם

מחר: פרק ב' ובו מפגש ושיחה עם ראש העיר רון חולדאי ופציעה בעת מילוי תפקידי

יש למה לצפות