במהלך עשרים שנות סבתאות, יצא לי לא פעם לשמור על נכדי, אבל משמורת של חמישה ימים רצופים בגילאי תשע, שבע וחמש לא זכורים לי.
ההורים נסעו קצת לחו"ל ושמואל ואני לקחנו פיקוד. היו אלה חמישה ימים אינטנסיביים, מעייפים ומהנים בעת ובעונה אחת. כמו במנהרת הזמן ימים אלה החזירו אותי לתקפה בה אני גידלתי את ילדי, רק בהבדל קטן של מעל ארבעים שנה בהם הכול השתנה.
בימים אלה הבנתי שוב עד כמה קשה להיות הורה. האחריות, המשמעת שצריך להשליט, לוח הזמנים שצריך לעמוד בו, להכין שיעורי בית, לזכור את החוגים, לארח חברים שמתווספים לבלגן, להכיל את הצעצועים, הבגדים ושאריות הממתקים הפזורים בכול מקום ומחכים למשיח שיואיל בטובו להרים אותם. לקח לי זמן להבין שבמקרה זה אני המשיח.
חוויתי את ההבדל התהומי בין בנים לבנות, בהכול, בגרות, הבנה, תקשורת, התייחסות, התנהלות. הייתי מציעה לכול הפמיניסטיות להרפות ממלחמתן. אנחנו אכן שונות וכדאי שנישאר כאלה.
היו המון רגעי קסם של שיחות סביב השולחן בארוחות, של צחוק מתגלגל כמו שרק ילדים יודעים, של חיבוקים ונשיקות ושל "סבתא אני אוהב/ת אותך", של שמחה על כי עבר יום מבלי שיריבו, מבלי שמישהו יפצע, היו המון רגעי תודה לבורא עולם על המתנה שבנכדים, רגעים של זיכרון נעים מהזוגיות שהייתה וגם רגעי תזכורת למה היא התפרקה. הייתה עייפות עד כאב ויחד עם זה שמחה גדולה בלב על כי זכיתי בהם ועל כי הצלחתי לעמוד במשימה הלא פשוטה הזאת.
האמת, היו לי חששות מכול הסוגים, נהייתי פחדנית, דואגת יותר מידי, הייתי רוצה לחסוך מהם כל כאב צער או אכזבה, למלא כל בקשה שלהם, להגשים כל חלום. למזלי הצלחתי להתגבר על החולשות שלי ולתת להם להתמודד עם כל מה שהייתי רוצה לחסוך מהם, לתת להם להבין שלא הכול תמיד אפשרי ולהסביר שזה דרכו של עולם.
בקיצור לאור הצלחת המשימה אפשר לתכנן את החו"ל הבא…….. אבל עכשיו, תנו לי קצת לנוח.
