בבוקר החלטתי ללכת עם 2 הבנים שלי לדוג. (החלטתי… זה היה או לזרום או לשאוב דם מהוריד, לתת להם ולסגור עניין). העמסתי את עצמי עם שניהם, שתי חקות, כמה נשנושים ונסענו.
שם תפסנו פינת חמד מוצלת ופרטית, בעודי יושבת ומאלתרת להם את הקונסטרוקציה… מגיעה חמולה ומתמקמת על הברכיים שלי.
אני משתמשת במילה חמולה כי הם היו 4 משפחות, אבל דווקא מהסוג הטוב, הנעים, "האיכותי". פרסו מחצלת ענקית הוציאו את מיטב מאפיהם מבית והאכילו בערך 12 ילדים מתוקתקים.
ואני… רק חושבת על איך אני מעבירה בחום הזה שעתיים קלות בעבדות על שחרור קרסים, קשירת מצופים, התרת קשרים… וכל זה בידיעה מלאה, שזה לא ימנע בכללל קיטורים, מריבות, טענות על שעמום בחצי השני של היום. וסביר להניח שגם דגים לא נאכל היום כן?
ואז זה קרה. כולם באותו חרא. גם האליטה שהתיישבה לי על הברכיים. יפים רהוטים עם ילדים מתוקתקים.
כעבור לא יותר מ 25 דקות תמימות, שהם כבר ממוקמים היטב עם הצידניות פרוקות. אמר אחד הילדים (נראה הגדול שבחבורה): יאללה אמא זזים?
פה רק עלה לי חצי חיוך. אבל שב 10 דקות הבאות כל ה 11 האחרים קרצצו, התבכיינו, צעקו אמא בקצב של 30 פד"ק (פעמים בדקה), פה כבר היה לי קשה להחביא את השיניים.
תוך כדי, כמובן השתחררה צעקה מאמא אחת על ילד מנדנד, ירידה מאחרת על בעלה שיושב רגל על רגל בזמן שהיא מתזזת, נוספת שצרחה על פעוטה שדווקא לפני שנכנסים לאוטו החליטה לדרוך בבוץ תובעני ותינוק בן שנה וחצי שלרגע לא נתן לאף אחד לשכוח שהוא שם.
תוך פחות מ 60 דקות מרגע ההגעה- הם היו כבר בתוך המכוניות.
היה לי נעים. זה נוראאאא! אבל זה עשה לי ממש רגוע בנשמה. ההוכחה הזו שאני לא משוגעת…. או יותר נכון- לא משוגעת בחברה נורמלית.
כן איבדנו את זה… אבל אנחנו מאוחדים:))
#הפיקניק המאורגן הכי קצר שראיתי.
#צרת רבים נחמה לטיפשים.
