זה היה שבוע שיכול לאכלס בקלות עשור.אולי שניים.
שבוע בו התערבבו הטוב והרע. היש והאין. הניצחונות והמקומות בהם אין מה לעשות מלבד לשכך במעט את הכאב.
החתול הג'ינגי צלע. הקירח פיתח תיאורית אינסטנט תואמת חשבון בנק מרוקן בה גרס שהחיה תתקן את עצמה. החיה, קרי החתול הג'ינג'י צלעה לה אל האופק בעוד המגולח (לשעבר המשופם) והרגזן (לשעבר המקפץ) צווחים בעוז. ובאומץ מנופפים אגרופים קפוצים מזעם נעורים כלפי הקירח בעל לב האבן.
לבסוף הובהל החתול הג'ינג'י הצולע אל הוטרינר למען לא יצלע עוד וגם למטרת פרידה חד צדדית מהביצים שלו. (הרי לכם טוב ורע כרוכים יחדיו).
איך זה בתור התחלה? בנאלי קצת, אה?
אני עסוקה בהפקת אירוע ענק. עוסקת בלפנות לאנשים, רובם זרים לגמרי, ומבקשת מהם לתת. ככה סתם. כי ביקשתי.
לתת תכשיטים או בגדים או כריות נוי מעוצבות. כדי שנוכל למכור אותם. כדי שנוכל לקנות בהם שעות של לימודי מתמטיקה או אנגלית או כינור או תופים או מנדלות. או שעות טיפול באומנות או בכלבים או בסוסים. כדי שנוכל לקחת את הילדים ללונה פארק ולנסוע לטיול. בשביל זה אני מבקשת.
מה שמדהים בעיניין הזה הוא שכמעט כל מי שאני פונה אליו עונה לי. כמעט כל מי שעונה לי רוצה לתת. רק כי ביקשתי.
מיום ליום האירוע הולך ונבנה. מתעבה. חלום שהסתובב לי בראש נרקם למציאות. התמונה הולכת ומתהווה לנגד עיני המופתעות. ההד שמגיע מהם, אלה שאינני מכירה והפכו לשותפים מהדהד בי. צליליו ברורים רמים והם מדנדנים לי שאפשר.
ביום שנעלתי את דלת חנות הבגדים שלי אי שם בחורף 2007 ננעל גם ליבי. ננטשו חלקיו היודעים. אלה שליוו אותי כל חיי. אלה החלקים איתם חלמתי והגשמתי. חלמתי תיקים ועשיתי. חלמתי בגדים ועשיתי. חלמתי אירועים גרנדיוזים, זרי פרחים תלויים מתיקרות או צפים בבריכות. ועשיתי.
הלב מתאחה לאט. חלקיו שבים ונאספים. החלק שיודע חזר לאחרונה והוא זה שמנצח באומץ על האירוע שמאחד מטרה ראויה ואנשים טובים. זו התרגשות גדולה לשוב ולפגוש בו, בחלק החסר. זו שמחת אמת.
במקביל אני עסוקה בלנסות להבין איך ייתכן שממש מרחק קילומטרים ספורים מהבית שלי מתנהלת לה מדינת עולם שלישי בה חיה אישה ולה חמישה ילדים, פחות אחד, שווה ארבע,לטפל ביומיום (אחד עלי..) זהו עולם בו חיים אנשים ב"דירות" שלא ראויות למגורי אדם. ומשלמים עבורן סכומים מופקעים. כי אין מקום אחר מחוץ ל"גטו" שאפשר לגור בו.
זו מדינה בה אין להם תנאי סניטריה ראויים. אין איפה לבשל, אין איפה להתקלח. התיקרה נופלת על הראש והרטיבות אוכלת בכל.
במדינה הזו כשתינוקת בת שנה חולה אמא שלה מקווה לטוב. וזהו. כשלאמא מופיעה פריחה איומה על הגוף היא מקווה שגם היא תעלם, מקווה לטוב.
ובלילות היא מקווה לטוב גם. ובימים היא מטפלת בעוד תינוקות עבור החברות שלה שיוצאות מוקדם וחוזרות מאוחר. או שלפעמים הן חוזרות רק מחר. ולפעמים היא גם מנקה בתים, בין לבין.
והכל מתחולל ברחובות עם שמות מאד עיבריים, כמו הגדוד העברי לדוגמא.
ביומיים האחרונים אני עסוקה בלדאוג שרופא יראה אותה. שוחחתי עם אנשים יוצאי דופן שלוקחים אחריות במקום המדינה.
נגיד ח' שכל ערב מגיע לגני הילדים ולוקח הביתה ילדים כי אם לא יעשה זאת יש סיכוי שישארו שם. לעיתים הוא חוזר עם אחד או שניים וישן איתם בגן.
דיברתי עם א' שידאג שמחר רופא ואחות יבואו לבית של האישה עם ארבעת הילדים משום שהיא לא הצלחיה להגיע בכוחות עצמה למרפאת הפליטים שפתוחה בכל יום, כל יום משמונה בבקר עד שמונה בערב.
יש מגפת גזזת. שמעתם? מגפת גזזת, כאן אצלינו ממש מתחת למגדלי עזריאלי עמוסי המותגים בשולי העיר ללא הפסקה. וח' יודע בדיוק איזו משחה וסירופ צריך לקחת. גם חלק מהמתנדבים נדבקו.
ככה זה במדינות עולם שלישי בואך הגדוד העברי.
וביום שישי ניסע אחותי ואני ונביא חיתולים ומטרנה ועוד ועוד כל טוב שנאסף תוך שעות ספורות מהרגע בו חייגתי ובליל של מילים יצא לי מהפה. אבל היא הבינה שאמרתי שאי אפשר שלא לעשות כלום.
השבוע גם הפכתי למלכה. בחרו בי למלכה. לא יודעת מתי אסע ולאן. לא יודעת עם מי. אבל אני יודעת שזכיתי במלכות הזו ביושר. (זכיתי בה ביושר).
לא זוכרת מתי זכיתי בתחרות אי פעם. אז כדאי שאף אחד לא יטיל ספק באופן בו נבחרתי….
ורק בגלל רצף האירועים הבלתי הגיוני טרם צווחתי צווחות מטורפות או קפצתי מעלה מטה. רק בגלל שעוד לא הספקתי. רק בגלל שהכל מעורבב לי בראש ובלב.
והייתה השיחה הזו, שהתנהלה בשלוות נפש כמעט באקראי בה נפתח סוד כמו מורסה שהציקה שנים. השיחה בה תחושת הבטן שמלווה אותי בארבע השנים האחרונות לגביה, הפכה לתמונה.
כן צדקתי. כן זה קרה לה. כן היא חושבת על זה יום יום וגם בלילות. רק כשהיא ממש שמחה, כך אמרה לי, היא שוכחת מזה לרגע. היא לא רוצה להיות עם המורה לפסנתר לבד, אפשר אולי מורה בת, היא שואלת. כי מאז שקרה לה היא לא יכולה להיות לבד עם בנים. לא תלכי לבד אני מבטיחה ובשנה הבאה אדאג למורה בת. ואני מנסה להסדיר את הנשימה והיא מביטה בי ואנחנו קרובות יותר ממה שהיינו אי פעם, והיא מבקשת שאעזור לה כי קשה לה ככה. כי היא זוכרת כל הזמן.
לו רק יכולתי להסיר זכרונות. כמו בתנועת יד שמגרשת ריס מעל לחי, תנועת יד מרפרפת. יעילה.
לו רק יכולתי להסיר מכאובים מלבבות קטנים וגדולים. לו יכולתי לגרש דאגות במטאטא קש.
אני מחבקת. אני מביטה בה כמה גדלה ויפתה. כמה אצילות וחן יש בה. אני שותה כוס מים. כי יבש לי. ואני מבטיחה שאעשה מה שאני יכולה. וברגע הזה הקרוב זה מנחם מספיק.
חג שבועות בפתח. החג בלבן. היום הזה בשנה בו המשפחתון מתמלא כל טוב ויופי. וההורים באים וכולם שבעים. יחד.
שיהיו ביכורי שמחה. ושכחה לאלה שמבקשים לשכוח. וזכרונות לאלה שרוצים לזכור.
ביכורי שפיות ואיזון. שיהיו ביכורים של צדק.
מבקשת להקדיש את הפוסט הזה לאנשים המעולים שנוגעים בידיים חשופות במגפה האנושית מכולן. באומץ.
שליבם פתוח והעיניים שלהם לא רואות צבע. הן רואות אדם.
האנשים שפועלים בעולם השלישי של דרום תל-אביב. זו שהסנטרל פארק שלה היא גינת לוינסקי.
אתם המלאכים. אלה שמסתכלים לשדים בעיניים וממשיכים.
