לידידה הטובה של בעלי,
את היית שם לאורך השנים. הידידה הטובה, זו שתמיד הציעה לו שיחה טובה ברגעי משבר, שנתנה לו פיסה מהחיים שלפני הנישואין. חופשיים, מזדמנים, לא מחייבים.
לא אהבתי את נוכחותך מעולם. הרגשתי שהקשר ביניכם עמוק. ונלחמתי והבהרתי שאני לא מקבלת את זה, אבל ראיתי שהמלחמות שלי רק מלבות את הצורך אצלו. אז ניסיתי להבליג ונחנקתי מבפנים. וגם זה לא עזר. הוא התרחק ממני והלך אליך.
ואת איפשרת. בלי טיפת מוסר או חמלה. איפשרת. הצעת לו את הנחמה והפניות, הצעת לו את החברות שהתקדשנו בשמה ביום חופתנו. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהצעת לו גם את יצועך.
הוא עזב את הבית ונשארתי עם הגוזלים. שואלת את היושב במרומים, איך ולמה זה מגיע לי. בינתיים לא קיבלתי תשובה.
ואני שומעת מהגוזלים שאתם מבלים בשבתות, נהנים כולכם מההרכב החדש. מילים לא יכולות לתאר כמה שזה כואב מפנים.
ואין יום שלא בא לי לכתוב לך ולשאול, כאשה אל אשה – איך את יכולה? איך את יכולה להתרועע כך עם גבר נשוי? עם האיש שלי?? ב א לי לספר לך שאת הסיבה לכך שהנישואין שלי באו לקיצם. אבל הקינאה היא לא תכונה מוערכת בימינו. אז אני מנסה להבליג ושוב נחנקת מבפנים.
בקרוב מאד יושלמו הליכי הגירושין. אז תוכלו גם לתת דרור לקשר ביניכם, שכעת כבר ידוע לכל שהוא לא רק ידידותי.
רק תזכרי שיש אישה שנשארת מאחור. דורכת כבר חודשים ארוכים על שברי החיים. מבליגה ונחנקת מבפנים.
