אי שם בכיתה ג׳ המורה סיגל חילקה אותנו לקבוצות ואמרה שאני ״ראש קבוצה״. האמת, לא ממש הבנתי מה המשמעות של התואר, אבל די חיבבתי את העובדה שיש לי תואר. יש אותם, הקבוצה, ויש אותי. ואני נבחרתי.



במשך שנים אחזתי בתואר, לידרית, מובילה, יו״ר, מנכ״ל וכל מיני תארים שמלטפים את האגו ולא בהכרח מתגמלים במציאות. עד כדי כך האגו שלי ניהל אותי שאם הייתה קבוצה ואני לא הייתי הראש, פשוט לא הייתי…






אי שם בגיל 33 הנחיתו עליי את המאמנת חווי, בלונדינית, עם עיניים כחולות, גבוהה וחטובה ואת קבוצת הריצה שלה adivas ואמרו לי שאני ״ראש קבוצה״. פה חשדתי. נכון, התואר זה לגמריי ״אני״, אבל קבוצת ריצה?! איך אני יכולה להוביל קבוצת ריצה? מה יש לי לתרום בכל מה שקשור לספורט?





במפגש הראשון עם הקבוצה שלי, לקחתי את חווי הצידה ואמרתי לה: ״חווי, אני רוצה לדבר איתן…״ האמת היא שרציתי להגיד להן שאני לא יכולה להוביל אותן, שזה לא יכול לקרות, לא בתחום הספורט, שחלה טעות, שלא אותי הן רואות עומדות מולן לבושה בבגדי ריצה של adidas… וברגע בו נעמדתי מולן וראיתי אותן מחייכות אליי, מתרגשות איתי, מחכות לשמוע את נאום הפתיחה שלי- הלידרית שבי חזרה לעצמה!




המסר שלי לאומות הדיוות היה מאוד ברור: ״קוראים לי רוני ובגדול כמו שאתן רואות, כל קשר ביני לבין ריצה הוא מקרי בהחלט! אבל קיבלתי הזדמנות ואני רוצה לרוץ, אני רוצה לשנות ואני רוצה לעשות את זה ביחד אתכן!״



אז התחלנו לרוץ, ביחד ולחוד… ואני מהר מאוד גיליתי שכדי לרוץ, צריך לנתק את הראש ולתת לגוף לעבוד. הראש שלי שעובד 24/7 זכה לראשונה בחייו לניתוק אמיתי. במקום לרצות להיות בראש הקבוצה, בחרתי בלרוץ ולתת לקבוצה לעזור לי… אחרי שנים של אחיזה בתואר, שיחררתי…



בגיל 33 (טוב נו, תכף 34) גיליתי שהקבוצה יכולה לתת לי כוח, עוצמה, יכולת, הערכה ואלו רק כמה מילים גדולות שמייצגות רגעים משמעותיים ותחושות קטנות ועדינות… הודעה מרוחל׳ה שאומרת שהיא אוהבת, מייל מסיוון שאומרת תודה על חיבור עיסקי, סיוע תרבותי לדגנית, שיחות על זוגיות עם חן בדרך לאימון, בדיחות פרטיות עם נירית על חמצי (חם צוואר), פגישות ברומו של עולם עם שלי ולירית ועוד אינסוף של הפרייה הדדית.

9 שבועות עברו מהערב הזה, הערב בו הקסם קרה, בו הפכנו מזרות מוחלטות לשותפות למטרה ואני שכל חיי נופפתי בכתר ודאגתי לעמוד בראש, משתחווה בפניי הדיוות שלי ומגלה להן שהן אלו שהובילו אותי לקו הזינוק בו נפגש כולנו בעוד שבוע. חזקות יותר, בטוחות יותר, חטובות יותר, שמחות יותר ובעיקר חברות יותר…
















