לפני כארבע שנים נסענו הבכורה ואני לפגוש את אבא שלי בלונדון. הכוונות היו טובות התוצאה מחרידה.
אולי בפוסט אחר, בפעם אחרת ארחיב.
אבל הפעם אני רוצה לשלוף מאותם ימים בפינצטה רגע אחד מכונן.
אבל קצת רקע, כי בלי אווירה הרי אי אפשר…
התארחנו בדירה קודרת שכל קירותיה זעקו: יחס בבקשה, תאהבו אותנו…
דווקא היה לה פוטנציאל אבל זה לא הואיל לה בכלום.
היה בה אוסף אקלקטי של רהיטים. וחדר שכולו שכיות חמדה מארצות רחוקות, ארוזות בפצפצים בריטים ובקרטונים.
בסלון המוזר היה חלון נפלא שצפה אל אחו ואל עץ אלון ענק. נראה כאילו לא הרבו להשתמש בו,בבוקר הייתי פותחת אותו שותה את הקפה ומדמיינת שמה שנשקף מהחלון הוא המציאות ולא מה שאראה או ארגיש כאשר אסובב את הגב אל החדר פנימה.
נאמרו מילים שם באנגליה. והרבה מילים לא נאמרו.
הרבה דמעות נשפכו אל הכר. בשקט שהבכורה לא תשמע. והיה חוסר אונים גדול מאד.
היו גם רגעי חסד. כמו הרגעים המוזהבים בהם כבשנו הבכורה ואני את הטאוור. את הטייט. את השוק בקמדן.
אוחזות יד ביד.
או הרגע המנחם בו ישבתי מתחת לאלון העצום והבטתי בצמרתו העצומה. בדרך חזרה לדירה גיליתי מנטה. ושמחתי כל כך.
אבל הבטחתי פינצטה, אז הנה.
בלילה האחרון שכבתי ערה במיטה. דבר שהפך להרגל במסע המכאיב הזה. אבל לא בכיתי.
מחשבות חלפו לי בראש טסות מכאן ומשם.
מילים. המוני מילים חלפו לי בראש.
ופתאום הבנתי.
ראיתי את זה קורה.
אעשה מילים.
דמיינתי תכשיטי מילים. כאלה שיוצרים משפטים.
עדיים של מילים טובות. או צמיד מחמאות. שרשרת שעליה יהיה כתוב "נהדרת"
או אחרת שתהייה בנויה שכבות של מילים משמחות. הלב דפק במהירות.
קולקציה שלמה, מרהיבה עשויה דיסקיות צבעוניות ועליהן מילים.
המחשבה האחרונה שאני זוכרת מאותו לילה הייתה שאם הייתי צריכה להיות בימים האלה כאן בכאב הזה, בתיסכול באילמות המשתקת בשביל להבין שעלי לעשות מילים, אז טוב.
וגם חשבתי שיהיה בסדר.
במיטה מימיני ישנה הבכורה.
ידה נשמטה מידי כשנרדמה. הימים היו ימי שיא האין שלנו.
נסעתי ללונדון בלי כרטיס אשראי, עם מאה פאונד שלוויתי. בלי טלפון סלולרי כי כשחשבון הבנק שלך מוגבל אין אפשרות להשתמש בנייד בחו"ל.
(מידע זה הוגש כשירות לציבור)
נסעתי בלי כבוד ועם מטעני אשמה שחלקם היו רלוונטים אך את חלקם סחבתי כהרגלי בימים ההם באופן וולונטרי עבור אחרים.
גם עבור אבא שלי.
נסעתי בלי חשק כי הבטן שלי אמרה לי שטוב לא יצא מזה. בפחד, כי במשך שנים פחדתי מאבא שלי כל כך.
למה, באמת שאין לזה הסבר הגיוני. אין לי מושג איך קרה שתמיד הייתי זו שהייתה לא בסדר. לא מספיק. לא מדויק.
והוא, המבוגר העוזב, היה תמיד בעמדת הצדק המוחלט.
מגיל זערורי נקבע דפוס תקשורת שכלל טון דיבור של מאלף כלבים מצידו וזרם דמעות מצידי.
ואפילו שהשנים חלפו ולגיל ארבע נפנפתי מזמן לשלום בכל זאת איכשהו תמיד התכווצו לי המילים בפה ונשרו ממנו כשאריות לעוסות.
אבא שלי ניהל את חייו לפי דרכו ועל פי אמונתו. הקודים המוסריים לפיהם חי, סדרי העדיפויות שלו. הנאמנויות שלו. החתונות והגירושים שלו (שעליהם תמיד התבשרתי במכתב) מעולם לא הושפעו מהעובדה שהוא אבא.
להגנתו יש לאמר שהוא מעולם לא חפץ בכך. הוא מצא את עצמו במצב הזה. ובאבירות שמחייבת פולנים זרם עם המצב.
המצב, קרי אנוכי, התקשתה לעיתים לעמוד בציפיות. אבל מן הצד השני גם האבירות הפולנית לא הצליחה להתמיד…
אז לרגע הנבחר: באיזה שהוא שלב האיר הבוקר. המזוודות נגררו.
פרידה קצרה בשדה התעופה ותחושת הקלה שלא ידעתי כמוה.
אני לא יודעת אם בית הקפה הלבן בו ישבנו בכורתי ואני היה באמת כל כך יפה כמו שאני זוכרת אותו. אם מאפה השקדים היה באמת המושלם מבין מאפי השקדים שאי פעם אכלתי. אבל ככה בדיוק חשתי ברגעים האלה. בשדה התעופה. בדרך הביתה.
וכל אותו הזמן בכדור בדולח בתוכי, המילים שאעשה. ושיהיה בסדר.
מאותו יום ועד אחרי לידתה של השמנמונת לא החלפנו מילה אחת.
אבא שלי ואני. הוא הכריז שלעולם לא יסלח לי. והוסיף ואמר שהוא מאחל לעצמו שנים ארוכות שאותן יבלה בלא לסלוח לי.
ואני, אני הבנתי שלא יועילו כל המילים שיש בי. שאין דרך בעולם בה אוכל לדבר איתו ולעשות שיבין.
והיה שקט.
בהתחלה זה כאב. כל שבת בשעה חמש הייתי בכוננות. למרות ששנים שיחות הטלפון הללו היו מקור לאכזבה ותיסכול. בכל זאת, זה היה הקשר.
אך בחלוף הזמן גם בעיניין הזה הוקל לי.
היה נדמה לי שבשתיקה הזו סופסוף נאמרת האמת.
ובתוך השקט הזה החלו להיווצר המילים הטובות.
תכשיטי המילים שינו צורה. הפכו למילים מודפסות בשחור חזק על בד לבן. סביבן הדבקתי ורקמתי ומסגרתי. אחר כך מצאתי שארית גליל נייר חום והתחלתי לגזור אותיות ולחבר אותי מחדש. במילים טובות כמו: אומץ. דרך. תקווה.
אחר כך נוצרה תינוקת הקסם. והיא הביאה מילים משלה. כמו חלום. התחלה. יחד. עתיד.
כשנולדה שלח הקירח מייל לאבא שלי. ומכאן התחילה שיחה.
בתחילה היו מעט מאד מילים והייתה זהירות גדולה.
ואז באו המילים הכתובות כאן. והעבודות שמלוות אותן.
ובאיזשהו אופן, כך מסתבר, אלה בדיוק המילים שהיו צריכות להאמר.
ככה אבא שלי מבין אותי.
הוא קורא. לפעמים מגיב. לפעמים לא.
אנחנו משוחחים באופן עקיף על הכל. דרך הבלוג שלי. דרך המילים שאני עושה.
וגם במילים של ממש, כאלה שקופות שחוצות קילומטרים של יבשה וימים.
במהלך היומיים האחרונים יצרתי עבודות שמחר ייצאו לדפוס. הן תהפוכנה לכרטיסים ולמגנטים. ואנשים יוכלו לקנות אותן, את המילים שלי.
במהלך היומיים האחרונים סיימתי שיחה עם עצמי שהתחילה לפני כארבע שנים בכאב גדול ובחוסר אונים והסתיימה בתחושת הישג וניצחון.
לאורך השנים, תמיד הקפיד אבא שלי להגיד שהוא אוהב אותי. לא האמנתי לו. מה שנחשב בעיניו אהבה לא היה מובן לי.
יותר מזה, זה הרגיז ואפילו העליב אותי. זו הייתה בעיני מכבסה, מכבסה של ייסורי מצפון שלעולם לא יודה בהם.
אינני זוכרת אם אי פעם אמרתי לו בחזרה.
העבודות האלה, המרהיבות. אוסף המילים הטובות.
הן הדרך שלי, כנראה, להגיד לו שאני אוהבת.