ערב שבת , פברואר 1997. סיימנו ארוחת ערב וכמו בכל שבוע השכבתי את הילדים, לקחתי את ה״ידיעות״, טעם של בית, ועליתי למעלה, מתחילה כמו תמיד בחדשות. שבעים ושתיים תמונות של הרוגי אסון המסוקים שארע בשאר יישוב מספר ימים קודם לכן הביטו אלי מהכותרת, שבעים ושתיים ועוד אחת, תמונה קטנה מטושטשת של פנים מחייכות , מוכרות עד כאב. צעקה נוראית מפלחת את החדר. זו אני שצועקת, בכי נורא מטלטל אותי. צועקת לבעלי שטס למעלה , מנסה להסביר לו ולא מסוגלת לדבר . היסטריה, הלם מוחלט. זורקת לו את העיתון ומראה לו את מה שגיליתי רק עכשיו, ימים אחדים לאחר האסון הנורא, שישראל הוא בין ההרוגים. לעולם לא אשכח את הערב הנורא ההוא , הלילה שבו לא עצמתי עין. לילה שחור של דמעות. לילה של זכרונות רחוקים כל כך שהתעוררו פתאום משינה עמוקה,לילה אפל של תמונות שהיו חבויות במגירה נעולה ויצאו שוב לאויר העולם. מעולם לא הרגשתי רחוקה כל כך, זרה בארץ לא לי, מעולם לא הרגשתי צורך עז לעלות על מטוס ולנסוע הביתה. לחצות את האוקיינוס שהפריד כרגע ביני לבין הבית בארץ, שם התאבל עכשיו עם שלם על יפי הבלורית והתואר, ממש ככה כמו בשיר. צעירים ויפים כאלה שבאיבחה של אסון הלכו ואינם, ואיתם הלך מי שהיה פעם לפני הרבה שנים חבר קרוב שלי,ישראל, רס״ן ישראל חושני ז״ל.
הכרתי אותו בפקולטה למשפטים בתל אביב. קשר חברות הדוק התפתח בינינו כבר בתחילת הלימודים, חברות שליוותה אותנו במשך ארבע שנות הלימודים שלנו. ישראל היה אז בעצם ״החברה״ הטובה שלי. חברה ממין זכר, זה שמספרים לו הכל. זה שמיד כשמגיעים הביתה אחרי יום לימודים ארוך עוד מרימים לו טלפון וממשיכים את השיחה, כאילו שלא נפרדנו רק לפני מספר דקות. זה שמרכלים איתו. צוחקים, תוהים על רומו של עולם ובו זמנית מקשקשים שטויות ומרכלים. זה שלומדים איתו למבחנים, ויוצאים במוצ״ש לראות סרט או הולכים לאכול. זה שמספר לי על הכיבוש הנשי האחרון שלו (וכמה כאלה היו לו…), זה שמסדר לי דייטים עם החברים שלו. חברות כזו, נטולת סיבוכים שמלווים קשר בין גבר לאישה, אמיתית , חפה מכל פגם. הקשר שלנו נגדע כשנישאתי ועברתי לגור בניו יורק . כמו שקורה בין חברות טובות, גם ביננו עבר אז חתול שחור. הרגשתי שהוא לא מפרגן לי. הרגשתי שחורה לו שאני קמה ועוזבת, כעסתי עליו, על חוסר התמיכה והביקורת והקשר המיוחד שחלקנו הלך ודעך לו. שנים עברו מאז, אני בניו יורק, ילדתי את בני עומרי ונועם, סיימתי לימודי תואר שני והתחלתי לעבוד . הוא בתל אביב, סיים התמחות ועסק בעריכת דין. מדי פעם שמעתי דרך חבר משותף מילה פה או שם על הקורות אותו. הוא נשאר רווק, קזנובה של נשים יפות. ועכשיו בערב שישי קר ומושלג של תחילת פברואר נודע לי דרך עיתון פרט נוסף, אחרון, שבגיל שלושים וחמש,הוא הלך ואיננו עוד. ועכשיו כשידעתי שלעולם לא אראה אותו עוד נחמץ לי הלב על זה שנגמר לנו ככה בברוגז, על זה ששנים לא היינו בקשר, על זה שכבר לא תהיה הזדמנות לתקן, להשלים, להחזיר את הגלגל אחורה.
שנון, ציני, מצחיק ומבריק כזה היה ישראל שלי.
מוקף תמיד בבנות יפות שהלכו שבי אחריו, משחק טניס ומבשל אוכל טוב כזה היה ישראל שלי.
אנליטי וביקורתי, וכיאה לטייס, יהיר ובטוח בעצמו, כזה היה ישראל שלי.
אחד כזה שאוהב את החיים הטובים, ששותה אותם ככה ישר מהבקבוק בלגימות גדולות..
״חמוצה״ הוא היה קורא לי (על משקל ״חמודה״) . עיניים חומות חכמות כאלה, שקוראות תיגר על הכל, וחוש הומור שאין שני לו.
מנערת אבק מרגעים משותפים שחלקנו, הבזקי זכרונות, שיחות ששוחחנו, חלומות שרקמנו. נזכרת איך ערב אחד בדירת הסטודנטים הקטנה שלו ישבנו ללמוד, כמובן לא לפני שהוא הכין לנו את מרק העגבניות הכי טעים שאכלתי אי פעם, ברדיו השמיעו את רוקסן של סטינג והוא טיפס על שולחן עם ״מיקרופון״ דמיוני ביד ושר לי קריוקי. ככה לעולם הוא נצור לי בלב, עומד על שולחן ושר לי את רוקסן..
ועוד זוכרת שראינו ביחד את ״סינמה פארדיסו״ ואיך שנינו יצאנו מוקסמים ומאוהבים כל כך בסרט, שמאז הפך להיות ״הסרט״ שלי, ובביקור שלו בניו יורק מיד כשעברתי לגור כאן שיטוט ברחובות העיר הגדולה הזו ועצירה במסעדות קטנות, איך שמחתי אז כשבא לבקר פה, שהביא איתו קצת ריח של בית.
נזכרת בבחור צעיר שהיה פעם חבר שלי וחושבת לעצמי לאן היו החיים לוקחים אותו אם היה איתנו היום. נושק לחמישים , שיער מאפיר? כרס? ילד או שניים? טיול בר מצווה עם הבן לתאילנד? כולסטרול? גבר הולך לאיבוד , כמו כולנו מחזיק חזק בחיים, מחפש את האושר,מתחבט, מסרב להזדקן.
ולפני כשנה בערך הוא ביקר אותי בחלום, ראיתי אותו מסתובב במין גן יפה שכזה מלא באנשים צעירים והוא חיבק אותי חיבוק חזק , חיוך גדול היה לו בעיניים והוא שמח כל כך לראות אותי. וכשהגיע הזמן לומר שלום הוא ליווה אותי אל השער,ביקשתי ממנו שייצא איתי החוצה והוא אמר לי ״אני נשאר פה ואת עכשיו הולכת״ . ככה קמתי מרגישה את החיות שבחלום, מרגישה כאילו חזרתי ממסע רחוק בזמן, וכל היום למחרת לא הפסקתי לבכות, הנוכחות שלו הייתה כל כך מוחשית. הרגשתי אותו עומד ממש שם לצדי במשך כל אותו היום, הרגשה מוזרה שכזאת, מטלטלת בעוצמה שלה. וכל מה שנותר לקוות הוא שהנה ״עשינו שולם״ והחזרנו את הגלגל אחורה ולו גם אם רק בחלום, וגם מין נחמה שהוא לא סובל, שהוא שמח.
ישראל, זכרונות על חבר שהיה ואבד, על חייל שנפל, שנגדע באיבו, שלא הספיק להשאיר אחריו אישה אוהבת או ילד מתגעגע. הוא מסתובב שם בגן ירוק ופורח, צעיר לנצח, מוקף בפרחים וביפי בלורית ותואר חתיכים ומחייכים, ואני כאן חיה את החיים, מגדלת, מתבגרת, מתקמטת ומדי פעם נזכרת בו, נזכרת ומוחה דמעה..
