שלום לכולם ונעים מאוד!
אני נעמה, אני בת 43 גרה ברמת גן עם משפחתי האהובה ואני פה כדי לספר ולשתף אתכם בעולמי הפנימי, המקצועי כמגייסת עובדים.
לפני 3 שנים יצאתי לדרך עצמאית בתחום גיוס העובדים והחלטתי שאני אגייס אחרת. עוד רגע ממש תוכלו לקרוא את הסיפור שלי ואיך הגעתי לתחום הזה אבל רגע לפני חשוב לי שתשמעו למה הכוונה בגיוס אחר, למרות שזה די משתקף מהכותרת 🙂 האמונה שלי והאהבה שלי לאנשים, להכרות עם אנשים, לחשיפה אליהם, לסיפורים, כל אחד והסיפור שלו, היא אהבה גדולה וכדי לחוות אותנטיות מאנשים, כנות, פתיחות ונינוחות חייבים לתת לצד שמנגד לחוש בטחון ונינוחות. אני מאמינה שהקשבה אמיתית, לא ביקורתית, כנה, אמפתית היא זו שנותנת לי את האפשרות להכיר כל כך הרבה אנשים, להיחשף לסיפורים, והחיבור הוא תמיד אותנטי וכן. אני מגייסת אחרת כי אני מאמינה שלכל אדם יש סיפור לספר, קול להשמיע, רצון גדול להרגיש משמעותי ונחשב ופה אני נכנסת לתמונה. אז רגע לפני שמתחילים בואו נכיר קודם אותי, ממקום אותנטי, כנה, אמיתי לחלוטין. התחלתי את המסע שלי לפני שנתיים כאשר המורה שלי הופיעה. אומרים שכשהתלמיד מוכן המורה מגיע! והיא הגיעה ביום אביבי אחד סתם במקרה נפגשנו ושוחחנו על הזדמנויות חדשות, על הצורך שלי בשינוי, על השאלה הגדולה הזו שצפה ועלתה בגיל 40: מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה? כן, לי זה קרה בגיל 40, תפס אותי משבר כזה של אמצע הדרך. פתאום ניצבתי בצומת, שואלת את עצמי האם לפנות ימינה או שמאלה או אולי להמשיך ישר בדרך הבטוחה והמוכרת? נעמדתי, מבולבלת, לא בטוחה, מפחדת. מה יש בצד שמאל ומה יש בימין? איזה כיוון לקחת? לאן לפנות? לא ידעתי. כל כל הרבה שאלות עלו, על מטרות ועל פחדים ועל עתיד לא ברור. דבר אחד כן ידעתי לאורך כל הדרך, ידעתי שאני אוהבת אנשים, ידעתי שאני אוהבת להכיר בכל יום מחדש אנשים חדשים, לשוחח איתם על פחדים ועל תהיות, על קשרים ועל מחשבות ורגשות. ידעתי שאני אוהבת לעזור, להשפיע, לחולל שינוי. ידעתי שאני חייבת לתת מעצמי, ממה שיש לי ואני יכולה לתת, להשפיע ולו במעט על חייהם של אנשים. ידעתי שיש לי את הכוח, הרצון, הסבלנות והיכולת לגרום לאנשים לחייך. אבל לא ידעתי איפה אני יכולה להביא לידי ביטוי את כל הרצונות, היכולות, הכוחות האלו שיש בי. לא ידעתי איך אביא את כל זה לידי ביטוי, לממש את האהבה הזו שלי לאחרים, האהבה לעזור ולהשפיע. ואז היא הופיעה, המורה שלי, ההזדמנות הזו ניצבה לנגד עיני ולראשונה הבחנתי בה. אומרים שהזדמנויות בחיים יש כל הזמן, אבל אנחנו לא מבחינים בהן, אנחנו לא מסוגלים לזהות אותם אם אנחנו לא בשלים לכך. והנה אני בת 40 בשלה ומוכנה לזהות את ההזדמנות הזו, לאחוז אותה בשתי ידיי, לחבק אותה וללכת איתה יד ביד בטוחה, מאמינה בעצמי. אם אתם חושבים שלא לוו לכל זה חששות גדולים, שאלות גדולות, תהיות האם אני מסוגלת? מי אני בכלל שאצליח לעשות כזה שינוי דרמטי בחיי? למה שזה יעבוד? למה שמישהו ירצה להשתמש ביכולות האלה שלי ולתת לי הזדמנות? הכל היה שם, אבל החלטתי להשקיט את הפחד, לשים אותו בצד לעת עתה לתת לו לנוח, להתעלם ממנו ולקפוץ למים העמוקים וללמוד לשחות. במשך מספר חודשים ליוותה אותי המורה שלי, לקחה אותי ידי ביד בדרך החדשה הזו, לימדה אותי את רזי המקצוע – על עולם משאבי האנוש, על משרות ועל מנהלים. היא לימדה אותי ואני הקשבתי קשב רב לכל מילה שלה, לכל הניסיון שצברה במהלך השנים האחרונות, שתקתי ולמדתי, הפנמתי ויישמתי, התנסיתי, נכשלתי, הצלחתי, נפלתי, קמתי והמשכתי. המשכתי עם חיוך, עם מילה טובה ממנה, עם פרגון מהסביבה: מלקוחות, ממועמדים, מבן זוגי. לא ויתרתי לעצמי כי ידעתי שיום יבוא והוא קרוב מאוד וארצה לשחרר את האחיזה ממנה ולהתחיל לצעוד לבדי. התחלתי דרך חדשה בגיל לא צעיר, ידעתי שאין לי זמן לבזבז על פחדים, ידעתי שאני חייבת ללכת לבד, לרוץ לבד על השביל הזה שנועד רק בשבילי. הייתי רוצה להגיד שהחלטתי ועשיתי, קפצתי לתהום העמוקה הזו כשאני לא יודעת אם יש משהו או מישהו שיתפוס אותי כשאגיע לקרקע, אבל אם אומר זאת אשקר. בשלב הזה אני חייבת לעצור רגע ולפרגן לאהובי, בן זוגי ב-17 השנים האחרונות, בלעדיו לא הייתי קופצת לתהום, למים העמוקים בפעם השנייה. הוא ליווה אותי ומלווה אותי עד היום, בפעם הראשונה וגם בפעם השנייה בה יצאתי לדרך, אך הפעם לבדי והרבה בזכותו. בלעדיו כנראה הייתי נשארת על השביל הבטוח, לא הייתי פונה ימינה או שמאלה לדרך חדשה. סביר להניח שהייתי ממשיכה ישר בשביל המוכר והבטוח. בזכותו בחרתי בשביל חדש ולא מוכר ובזכותו החלטתי לשחרר את מורתי ולהמשיך בדרך שהיא עזרה לי לסלול, אך הפעם לבד. אני צועדת בשביל הזה כבר 3 שנים כמעט ואני חייבת לומר שאני שמחה כל כך על הבחירה, על השינוי, על הכישלונות לצד ההצלחות והדרך עוד ארוכה. למדתי ללכת לבד עם החששות ועם התהיות ועם הלא הנודע שמתעורר איתי בכל בוקר מחדש ואני חייבת לספר לכם שזה אפשרי, וזה אפילו כיף אם זוכרים להנות מהדרך. בדרך הזו חשוך לפעמים, לא תמיד רואים בבירור את הצעד הבא שלנו, לא תמיד מבינים הכל, לא תמיד יודעים במה לבחור ואיזו החלטה היא נכונה, אבל וזה החלק החשוב שהדרך תמיד יפה. היא תמיד יכולה להישאר מוארת אם נזכור כי הכוח והתשובות לכל השאלות נמצא בתוכנו. אם נשאר אופטימיים ונאמנים לעצמנו, אם נאמין ביכולות שלנו ונשקיט את הפחד, אם נשכיל להבין שהדרך יש בה עליות אך גם ירידות, היא לפעמים סלולה ולפעמים עם מהמורות אבל היא הדרך שלנו, השביל שנועד רק בשבילנו, אם נזכור שבאנו הנה עם מטרה ועם ייעוד ואנחנו הולכים להגשים אותם, רק אז נוכל להנות מהדרך למרות הכל.
ואוו פרק ראשון של כתיבה, פוסט ראשון בסלונה הגיע לסיומו ובקרוב הפרק הבא
תודה לכל מי שהחזיק מעמד וקרא את הסוף, נתראה בקרוב
נעמה